קלנדיה, יום ג’ 23.10.12, אחה”צ
מבזקי החדשות של צהרי היום הודיעו שכוחות הביטחון תפסו מחבל במחסום קלנדיה. סיפרו
על שמונה מטעני צינור שהאיש ניסה להעביר בתיקו. דווחו שהמחבל נלקח לחקירה. שהמטענים פורקו ושהמחסום נסגר למעבר.
הידיעה מעוררת ספקות באשר לאמיתותה, כי למה ינסה מי שאינו לוקה בנפשו או מי שלא נשלח ביזמת המערכת לבדוק את ערנות החיילים, להעביר לא מטען אחד, גם לא שניים, אלא שמונה(!) מטענים בשעה שכל בר דעת יודע שאפילו מטבעות בכיסו של אדם, עגילי אישה, נעליים מסומרות של פועל, או אבזם חגורת מכנסיים מאותרים 
במכשור הרגיש וגורמים לו לצפצף.
אני לא יודעת אם היה או לא היה, אני רק יודעת שסגירת המחסום ומניעת מעברם של בני האדם, שנמשכה שלוש שעות, היא בבחינת ענישה קולקטיבית וזו אסורה על פי החוק הבינלאומי. אני גם יודעת שבתוקף הכיבוש זמנם של מיליוני הפלסטינים מופקע מרשותם ושאין איש או רשות מחויבים בהסבר ובהתנצלות וגם אין מי שנותן על כך את הדין.
ובמנותק, ואולי דווקא בהמשך ישיר לכל
אלו, בצד האחר של המחסום, בצד הפלסטיני, התנהלה מלחמת הנערים בחיילים, מלחמת האבנים ברובים. שם ממשיך ומתנהל מאבק שאינו מדווח ואינו מסוקר.
שם ממשיכים הנערים לתקוף את המחסום ואת החיילים, שיוצאים לקראתם על רימוניהם ורוביהם, ואינם נרתעים ואינם חדלים גם נוכח הירי והגז.
ניכר שהצעירים הפלסטינים הם שקובעים את עוצמת הלהבות ואת מיקומו של שדה הקרב, ואילו החיילים, למרות שהם ששים אלי ירי, הוראות ופקודות מגבילות את פעולתם. החיילים שלא כבעבר, הם המגיבים ולא היוזמים.
תחילה הגיחו הנערים מהגבעה שבמעלה החומה, יצרו בריקדה רעועה מלוח עץ, מאחוריה מצאו מסתור ומעליה זרקו לעבר החיילים אבנים ובקבוקים מכל הבא ליד. החיילים יצאו ממתחם המחסום, התגנבו לאורך החומה ובחסות הירי והאוויר רווי אדי הגז התקדמו, הסיטו את החיץ וצלפו בנערים. המערכה נמשכה עד שמפקדם של החיילים, קצין בדרגת סגן, קיבל הודעה במכשיר הקשר והסיט את אנשיו לאחור. הנערים שיכורים מהניצחון הרגעי זינבו בנסוגים ותקפו. החיילים, כמי שנפגעה גאותם, שבו על עקבותיהם וירו במשנה זעם וביתר כוח. והנערים פתחו חזיתות נוספות שגם אליהן כוונה אש החיילים שלא נתנו את הדעת על בני האדם הרבים הנאלצים לחצות את הדרך הראשית כשהם דומעים, נשנקים ומתקשים לנשום. וכשאישה צעירה שנקלעה לקו האש עם תינוקה תוך שהיא מסוככת על פניו בשמיכה וקבלה באזני הקצין על הנזק שנגרם לעולל מהירי, נופף הסגן בזרועו לעברה וצעק כלפיה את תסכולו:"את רוצה שלא נירה? תגידי להם (לנערים) שלא יזרקו אבנים…"
וכך, בפעימות חוזרות ונשנות, הצעירים הפלסטינים תקפו והרפו, ושבו ותקפו, ושוב הרפו לדקות אחדות, ושבו לתקוף.
כשכלה היום והחשיכה ירדה, גם אז לא עייפו הצעירים ולא באה הרגיעה, וכוחות הצבא הוחלפו, חיילים חדשים תפסו את העמדות, רק הנערים אותם, תקפו בנחישות, בלהט, ובחרון, והמאבק נמשך אל תוך הלילה.
נראה שחרף מאמצי הפוליטיקאים משני הצדדים לשמור על שקט, להפחית במספר המעצרים והעצורים, לפחות עד לאחר הבחירות בארה"ב, לפחות עד שמליאת האו"ם תדון בבקשת הפלסטינים לאישור פלסטין כמדינה לא חברה שגבולותיה מוכרים.
למרות כל זאת, בינתיים, לפחות בקלנדיה, ללוחמי השטח המילה האחרונה.
ולי היה רגע של נחת אישית באחת מההפוגות, כששני סטודנטים באוניברסיטת ביר-זית פתחו עמי בשיחה, ות'אר (Thaer), הדובר מביניהם שאל מי אני ומה ולמה אני במקום הזה, וסיפרתי, והם ביקשו שאצלם אותם כשבגבם החיילים ושאעלה את תמונתם לפייסבוק שלי וצילמתי, ואז הגיש לי ת'אר מדליון על חוט של מפת פלסטין שחברו הוריד מהצוואר ואמר:"It is a gift, Abdalla wants you to have it!".
וקיבלתי את השי מרוגשת ומוחמאת.
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanJun-8-2025קלנדיה: ריקנות במרחב הציבורי
-
