קלנדיה
בדרכנו למחסום עדיין חשוך ולמרות כל העבודות שעשו ועושים בכבישי הגישה עדיין יש קטע שבו תאורת הרחוב לא פועלת. כשהתקרבנו לאזור החניה ראינו שהציבו גדרות פח לבנות משני צידי הכביש המוביל לככר שלפני המחסום. גם קטע מהמדרכה חסום. בדרך חזרה, כשהיה כבר אור, צילמנו. מסתבר שעובדים גם בחלק האמצעי שבין הכביש אל המחסום לבין הכביש ממנו מערבה, וגם באזור שמדרום שבין הכביש לבין החניון בתשלום.
חנינו והתקדמנו רגלית לכיוון הככר (שנהרסה במסגרת העבודות שנעשות באזור) וראינו שבגלל הגדרות אם רכב נעצר בסמוך ליציאה מהככר לכיוון מערב (ורבים עוצרים שם וממתינים לאסוף עובדים) לא ניתן לעקוף אותו ונוצר פקק וצפצופים עצבניים. על הככר עצמה, שראינו בפעם הקודמת שהורסים אותה, נסללו נתיבים, אך הם חסומים לנסיעה. ראינו שמכוניות עומדות שם, כנראה כדי לא לעמוד בככר ולחסום את התנועה. כשחזרנו רובן כבר לא היו שם, צילמנו מהגשר באור.
עברנו על הגשר לצד הפלסטיני. המצב במחסום נראה רגוע. הרבה אנשים מגיעים, אך לא היו תורים חריגים. שמחנו לראות שלא חסמו את הכניסה למתחם מכיוון קלנדיה מתחת לגדר שראינו בפעם הקודמת שנחתכה. הרבה אנשים הגיעו מכיוון זה וחסכו לעצמם את הסיבוב עד הכניסה ממזרח.
הלכנו לצד המזרחי כדי לבקר את חברנו אבו רמזי, מוכר הבייגלה. בפעם הקודמת התעכבנו בצד הישראלי בשל ההפגנה של תושבי כפר עקב, ועד שהגענו אבו רמזי כבר עזב. הפעם מצאנו אותו, אך מצבו לא כ”כ טוב. הוא סובל מכאבים ברגלו ומתקשה לעמוד. לכן הביא איתו כסא ורוב הזמן הוא יושב. הוא מספר שפעמים רבות בא איתו אחד הנכדים לעזור לו (ומבריז מבית הספר), אך היום הגיע לבד. הוא מביא פחות סחורה מבעבר וכאשר הכל נגמר הוא עוזב, אך הוא חייב לעבוד כדי להתפרנס.
בד”כ אבו רמזי היה עומד מול הקיוסק, על הפינה שלפני הכניסה למחסום. הפעם הוא היה ממוקם קצת יותר למטה, קרוב יותר לכביש הראשי, ודוכן הפלאפל ודברי המזון עלה מעט יותר למעלה. מצידו השני עומד דוכן של מוכר מסיכות ואחריהם, בפינה של הכביש הראשי, יש זולה. מעניין אם מאוחר יותר יש שם דוכן אחר. בפינה שממול, היכן שעמד שנים דוכן פירות וירקות שהיה פעיל בשעות מאוחרות יותר ולאחרונה נהרס ע”י הפקחים, ניצב עכשיו קיוסק חדש במכונית.
חזרנו אל מתחם המחסום. אנשים מגיעים כל הזמן אך בד”כ לא נצברו תורים בסככה מחוץ לכניסות לסלאלום. חלק מהזמן לא כל שלוש הכניסות היו פתוחות, אך בהמשך נפתחו כולן. בסביבות 7 נכנסנו לתור בכניסה המזרחית מהשלוש. לא התעכבנו בסלאלום, הקרוסלה בקצהו היתה פתוחה, אך האולם שאחריה מלא עד אפס מקום (לא בדיוק מומלץ בעידן קורונה…) ולא כ”כ ברור מהיכן מתחיל התור לשתי הכניסות לבידוק התיקים. המחיצה שמפרידה את החלק הזה של האולם מהחלקים האחרים, אליהם מגיעים מהכניסות האחרות, היתה סגורה. לא יכולנו לראות מה קורה שם, אך הנחנו שהמצב לא שונה. בהמשך הגיע מאבטח ופתח את המחיצות ואז היו אנשים שעברו לאולמות האחרים, אך בסה”כ נראה שגם שם המצב היה דומה.
אחרי כמה רגעים של עמידה במקום, התור החל להתקדם ומהר מאוד הגיע תורנו לעבור. אחרי השיקוף והמגנומטר עוברים לחלק של בדיקת התעודות. אנחנו, שאין לנו כרטיס מגנטי שמאפשר לעבור בשערים האוטומטיים כמו הפלסטינים, ניגשנו לעמדה מאויישת ע”י חייל. אבל למרות העומס בסה”כ כל המעבר במחסום, מרגע שנכנסנו לסלאלום ועד שסיימנו את בידוק התעודות, לקח פחות מרבע שעה.
בדרך חזרה צילמנו את מתחם התחבורה הציבורית שמעבר לגשר הולכי הרגל. כשהגענו והיה עוד חשוך היו אוטובוסים ממש סמוך לגשר ויש לנו תחושה שהעבודות באזור זה צופפו את אזור התחבורה הציבורית, אך יתכן שאנחנו טועות.
בדרך חזרה אל הרכב שוב ראינו שפתחו את השער בחומה, ככל הנראה עבור המשאיות שנכנסות לאתרי העבודות. בתחילה לא נתנו למכוניות רגילות לעבור, אך בהמשך איפשרו להן להיכנס משם ולחסוך לעצמן זמן של עמידה בפקקים.
נראה שבזמן הקרוב בכל פעם שנגיע לכאן הסביבה תראה שונה בשל העבודות.
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanMay-31-2026קלנדיה. שרידי אדם או שרידי בגדים
-