אבו-דיס

החלטנו להתחיל הפעם באבו-דיס, בשונה מהרגלנו לנסוע תחילה לסוואחרה, בעיקר כדי לברר מה קורה עם ילדי בית הספר היות והמוניות והאוטובוסים כבר לא נמצאים באזור הפישפש. הגענו לפני 07.00. בתוך הכפר ליד חומת הפישפש קידם את פנינו ג’יפ מג”ב בצפצוף הדוחה והמפחיד שלו, למה לא, הרי ב-07.00 בבוקר מן הראוי הוא שאף אחד לא ישקוט בביתו או יישן חלילה. הוא שואט לדרכו. הרחוב כמעט ריק מאנשים. מספר מעוכבים עומדים ליד קיר המנזר. כמה אנשי מג”ב עומדים שם. אחד האנשים שאינו מעוכב אומר לנו שלחלק מהמעוכבים יש תעודות כחולות וגם אישורי עבודה, אשר נלקחו מהם. שאלתי את המפקד על אודות המעוכבים והשיחה בינינו גלשה במהירות לטונים גבוהים, גם באחריותי. אמר שיסביר לי מאוחר יותר. כל מי שיוצא משער המנזר נבדק, רבים נשלחים בחזרה. הג’יפ הקודם חוזר לרחבה שלפני המנזר, גם את המפקד שיושב בו אנו שואלות על המעוכבים והוא מסביר שזה לא עניין שלו וצריך לדבר על כך עם מישהו אחר. המפקד שהבטיח לדבר איתנו, ממש לא מבין שאני ברצינות מבקשת שלא יקרא לי “נשמה” ומצליח איך שהוא לקרוא לי “גברת”. השיחה עמו מתנהלת כצפוי, אנחנו עומדות מסביבו והוא נואם. הוא מתחשב באוכלוסייה, למשל כשבאות זקנות או מישהו שממש לא יכול ללכת, הוא נותן להם לעבור, הם (מג”ב הנמצא במקום) בכלל במצב קשה. גם בעלי הבתים שבחצרות שלהם עוברים מתלוננים בחשאי וגם מהמנזר מתנגדים למעבר והכל מתנקז אליהם למג”ב, ובסוף עוד כולם מתלוננים עליהם. על התושבים לעבור למעבר החדש בא-זעיים “מהלך 10 דקות מפה”. החלטנו ללכת לראות את המעבר החדש הזה. בדרכים עקלקלות, שביל שקשה לנהוג בו. בסופו של דבר פספסנו את העלייה לשם. מה שברור שזו הליכה לא קצרה ובדרך לא סלולה. עצרנו במחסום א-זעיים ושאלנו את השומרים היכן מקום המעבר לטרנזיטים והם הצביעו על הגבעה ממול מעבר ל”תלתלית” (מחסום מחוטי תיל).

סוואחרה

בנסיעה לסוואחרה עברנו את הבטונדות (ליד המאהל הבדואי) שהיה נעולות בשרשרת בשבוע שעבר, וכשהגענו לבטונדות שבצד הכניסה לקידר, ראינו שהפעם הן נעולות וכך אין לנו דרך להגיע לקונטיינר. כנראה שהוחלט בשבוע שעבר שעדיף לסגור את המחסום השני, פעולה שתמנע בצורה יעילה יותר מעבר מכוניות של אלמנטים (ואלמנטיות) המהווים סיכון בטחוני.אני מתקשה למצוא מלים מתאימות לתאר את התהליך הזה של ניתוק אבו-דיס מירושלים שהולך ומתממש גם בלי להמשיך להשלים את החומה הפיסית. ומשבוע לשבוע הולך אזור ה”פישפש” ומתרוקן מאנשים, כמעט שלא עוברות מכוניות, ערמות אבנים וזבל במקום שהמה מאנשים ילדי בית ספר ותחבורה. שפת המדרכה בכיוון החומה הקטנה שלפני הפישפש, כמו שגם שפת המדרכה לאורך הכביש המוביל למעלה מסומנות באדום ולבן , אין חניה. ליד תחנת הדלק, מה שפעם היה מרכז הכפר, דממה וכל החנויות נעולות.