15:00 ועד 18:30

מחסום אבו-דיס בנוסענו עד מלון “הצוק” הבחנו שהמעבר מאחורי המלון כולו מגודר. לא היתה נפש חיה בסביבה.

מחסום ואדי נאר (הקונטיינר) התנועה זורמת, הרכבים והולכי הרגל. אחד האנשים ניסה לעבור במשאיתו הקטנה, שהיתה עמוסה בכבשים, ולא היה לו רשיון. אמו, הבאה בימים, ניסתה את מזלה בשכנוע החיילים לאפשר את המעבר. אחרי שעה ללא תוצאות, הגיע הנהג בעצמו לדיון. ללא הועיל. ניסינו לצלצל לכמה מקומות כדי לעזור לו. הוא נדרש לגשת למת’ק לקבלת רישיון (מה שלא סביר שהוא היה משיג), אך אנו היינו חסרי תושייה. החיילים התעקשו, ואיש מאלו שצלצלנו אליהם לא בא לקראתנו.

לא הייתי במחסום זה תקופה ארוכה והשינוי לרעה – ניכר. בעבר היה “בלגן”, אך היה עם מי לדבר. עם החיילים אפשר היה להתווכח ולהסתדר והקצינים הקשיבו לבקשותינו יותר מכפי שהמצב היום. כיום הם ממלאים אחר ההוראות הנוקשות. נראה שההוראות כיום מטרתן לדכא כל פעילות שעשויה להיות לפלסטינים. השיטה היעילה והקרה הזו נראית יותר אכזרית מהמצב הקודם בו אנשים, על טפם וחבילותיהם, טיפסו ועברו מעל הגדר. כיום אין אנשים שעוברים, אלא אם קבלו אישור לעבור. האחרים הפסיקו כל פעילות כעבודה, לימודים, לא מנסים להגיע למחסום לנסות לעבור ונשארים בבתיהם. ההרגשה שלנו היא שאנו עוזרות עכשיו הרבה פחות מאשר בעבר. (כיום הכל נעשה ביעילות, ברשיונות וכו’) ומלבד ההרגשה הטובה שיש לעוברים בראותם אותנו ליד המחסום – אין אנו מועילות כלל.