הקוטיינר כאשר הגענו חייל אחד נשען על הצד מעל אחד הגגות של המחסום. הוא נפנף למכוניות כדי שיעברו. התנועה התקדמה מהר וללא תקלות. עשר דקות מאוחר יותר הגיעה קבוצה של חיילי משמר הגבול וגם אם אף אחד לא נעצר, הם התחילו לבדוק כל מכונית וכל הולך רגל. אבל הם היו רגועים ויעילים. אנו תהינו מדוע הם צריכים לבדוק פתאום את כולם. מה פתאום הפכו כולם ל”מסוכנים”. דיברנו עם קבוצה של נהגי מוניות והם סיפרו שחייל הרביץ לילד שהתחצף והדבר הגיע עד לזריקת גז מדמיע. אישה קשישה התמוטטה. על פי עדותם זה קרה בפשפש באבו דיס (מחסום אבואבא לדברם), ביום הקודם בסביבות 16:00. הם אמרו שגם באותו הרגע יש בעיות באבו דיס ולכן אנו החלטנו לנסוע לשם מיד.

אבו דיס: לדאבוננו הדברים לא היו שקטים שם. הגענו לפשפש וראינו את ההתקהלות הרגילה של אנשים וטרנזיטים. אולם, סיפרו לנו שיש חיילים בצד השני ש”עושים בעיות”. התקדמנו אל החומה (החומה הנמוכה) וראינו חייל – ד’ – בקצה השמאלי, מדבר עם מישהו מהצד השני דרך חריץ.מיד הגענו לפשפש בצד ימין של החומה – הנקודה בה רב האנשים עוברים מאז נבנתה חומת ה- 9 מטר. כפי שאתן יודעות ה”פשפש” הוא מעין מדרגות ארעיות (אבנים שערמו אחת על השנייה) בהן מתפסים האנשים כדי לעבור מצד לצד. עברנו לצד השני – הדבר לא היה קל ותהינו איך מסוגלות לעבור שם אמהות הנושאות תינוקות. אולם, אנו יודעות, הן עוברות.ואמנם היו שם שני חיילי משמר הגבול. אחד מהם, ג’, דיבר ארוכות עם ד’ מעבר לקיר. גם התברר שג’ מדבר ערבית ואנשים ניגשו אליו עם תעודות הזהות מבלי שנקראו ונראו מתחננים. לא הבנו מה הולך שם.החייל השני – א’ – עמד באמצע הפשפש והיה קשוח למדי – לא היה יהיר אולם לא עזר לאף אחד. הוא בדק תעודות זהות באיטיות רבה וכתוצאה נוצר תור. חלק מהאנשים שלא הורשו לעבור עמדו בצד – ביניהם קבוצה של עובדים של בי”ח אל – מוקאסד.צלצלנו לר’ ק’ – מת”ק אבו דיס – ומישהו אחר ענה לטלפון. סיפרנו איך נראה המצב שם וביקשנו את התערבותו. הוא הבטיח לבוא. פתאום אלכסנדר קיבל שיחת טלפון והדברים השתפרו קצת.ניסינו לעזור לאישה מבוגרת שעברה לאחרונה ניתוח לב. היא הייתה זקוקה לבדיקה כי לא הרגישה טוב. אולם, היא לא הצטיידה באישור ולא נתנו לה לעבור, אפילו עם התחנונים שלנו. צלצלנו למוקד ההומניטרי ומישהו ענה בבוטות. הוא אמר שללא אישור אסור לה לעבור לבי”ח בירושלים, אפילו עם מכתב מהרופא. היא יכולה להשיג אישור במת”ק בית לחם, “קלי קלות”.אדם אחד שחיכה בתור כדי לתפס על מנת לעבור לירושלים שאל בקול עייף, מה היינו עושות במצבו. “כמה זמן אני יכול לחכות בסבלנות?”כתבו: רושל ל. וסילביה פ.