יום שישי השני של רמדאן

מעבר הזיתים

כללי: ניכר שנעשה מאמץ רציני לשיפור תנאי המעבר. עם זאת – עדיין הכיבוש הוא כיבוש והזכות לפולחן ולתנועה אינם חופשיים.

הגענו ב-9:45 ומומלץ להגיע מוקדם יותר.

נשים עברו ללא הגבלת גיל. פניהם של הצעירות קרנו מאושר על שהלא יאומן קרה: יש להן זכות מעבר. כך, כשהשלטון מאפשר לממש זכויות אנוש בסיסיות שאמורות להיות מובנות מאליהן, יש תחושה של נס.

גברים בטווח הגילאים שבין 12-40 היו זקוקים להיתרי מעבר. ילדים לא הורשו לעבור ללא ליווי של קרוב משפחה. שתי מגבלות אלה מנעו מעבר מקבוצה לא מבוטלת ועוגמת נפש רבה. גם שני צעירים שהגיעו מארמניה עם דרכונים לא זכו לעבור. נציג המת"ק הסביר בנימוס ובאדיבות לאנשים מדוע אינם יכולים לעבור, ומה עליהם לעשות כדי לעבור בעתיד. לעומתו, היו מג"בניקים חסרי סבלנות שפשוט גירשו את הגברים בבושת פנים.

בנקודת הבידוק שבכניסה למחסום היה שוטר שנעזר במשרוקית חדת צליל כדי להשליט את מרותו. כך היה כששילח אחורה בחור והלה לא הלך מספיק מהר, או כשמישהו דיבר בסלולרי תוך כדי התקרבות אל המחסום. זה היה בוטה, משפיל ולחלוטין מיותר.

רכב היה יכול להגיע עד לפני רחבת החנייה, מה שחסך צעדה מפרכת בחום הנורא, בעיקר ממוגבלים וקשישים.

שתי נקודות בידוק הוקמו, שתיהן מוצלות. זו הקלה משמעותית. למרות שאלפי אנשים נהרו, לא נוצר תור ארוך והתנועה זרמה כל העת. כשהתהווה עומס במקום מסוים, מיד נפתח נתיב נוסף ביוזמה של המפקדים בשטח.

נשים רעולות נבדקו ע"י חיילות. אמנם הן השתדלו ללכת הצידה, אך עדיין הפשלת הרעלה נעשתה בפומבי.

נקודת הבידוק הקדמית מוקמה על הכביש מתחת לסככת ההמתנה. בינה לבין קיר הסככה רבצה ערמת אשפה מגעילה. בתוכה בוססו אנשי כוחות הביטחון, פלסטינים שנדרשו לחזור ובתוך הזבל הזה גם נבחנו פני הנשים הרעולות. בתוך הזבל הזה גם מוקמה עמדת השתייה של החיילים. בניגוד לשנים קודמות, השתייה נעשתה בפומבי.

הסהר האדום נערך במגרש החנייה וסייע בהובלת אנשים על כיסאות גלגלים. אבל על הכביש לא היה מעבר לכיסאות גלגלים, כך שהמלווים נדרשו לתמרן תוך העלאת הכיסא על אבן שפה ומעבר בעפר ובערמת האשפה במקביל לנקודת הבידוק. איש לא העלה על דעתו לפתוח את השער ישירות אל מגרש החנייה המערבי למעבר נכים.

בדרכנו חזרה ראינו אוטובוסים עמוסים שהגיעו מכיוון מחסום בית לחם. אין ספק שנוסעים אלה לא יכלו להגיע בזמן לתחילת התפילה.