13.30 – 17.00

בכביש החוצה את ג'אבל מוכאבר בערך ב- 13.45 באו לקראתנו מאות תלמידות בתלבושת אחידה ובכיסויי ראש לבנים. כבר ראינו הרבה תלמידות בעבר, אבל כמות כזאת שחסמה את הכביש כולו, טרם ראינו, המראה היה מרהיב! חבל שלא יכולנו לעצור בכדי לצלם.

שיח' סעד

נכנסנו דרך מחסום שיח' סעד, ואף על פי שצעקנו לעבר החייל בעמדה שאנו מתכוונות להיכנס, לא הייתה משם כל התייחסות.

פגשנו בעל מכונית, דובר עברית רהוטה, וביקשנו ממנו להסיע אותנו למחסום סוואחרה שכבר זמן רב לא ביקרנו שם. הנהג דרש סכום גבוה מאד והיה צורך להתמקח קצת. הכביש גרוע מבעבר והסירחון מהביוב הזורם בתחתית הוואדי, לא ניתן לתיאור.

במחסום עצמו התפוצץ צינור לפני זמן מה וקרשים הושמו מעל הבוץ בכדי לאפשר מעבר של הולכי רגל.

שני חיילים של משמר הגבול קידמו את פנינו, אחד דרוזי ממג'דל שאמס והשני אתיופי מבית שמש. שניהם הגדירו את מקומות מגוריהם כ"חוץ לארץ". הם הסבירו לנו כיצד פועל המחסום: רק מכוניות שקיבלו היתר מיוחד ושמספריהן רשומים אצלם, מורשות לעבור . בזמן שעמדנו במחסום הגיעה בהסעה קבוצה גדולה של תלמידי בית ספר שעברו ללא בדיקה. מתברר שאלה ילדים הגרים בסוואחרה ולומדים בג'אבל מוכאבר. לשאלתנו איך הם מגיעים התברר שיש כביש המוביל מהדרך האמריקאית אל המחסום הזה. החלטנו לבדוק כביש זה בעצמנו. חזרנו עם הנהג משיח' סעד שסיפר לנו בדרך שהוא בן 29, נשוי ואב לילד ואינו יכול לקבל אישור עבודה בשל גילו. ממילא לא יוכל לממן אישור עבודה שעכשיו יש לשלם עבורו 10,000 ₪. הוא אינו מעוניין לעבוד בגדה, שם ירוויח לכל היותר 1.500 ₪ לחודש. אפילו בחודש המבטיח שלפני חג המולד, אינו מתאמץ לקבל עבודה בבית לחם, תמורת כ- 4,000 ₪. עצוב!

בדרכנו החוצה, ליד הקרוסלה של המחסום פגשנו איש זקן שביקש ללכת למרפאה, אך לא הורשה היות ולא היה לו אישור. שאלנו על כך את החייל שבמחסום. זה ענה שללא אישור אין כל יציאה! האיש, כנראה כבר רגיל, אפילו לא חיכה לתשובתנו.

בדרך האמריקאית הוסרו כל השלטים שהושמו שם לאחרונה. שאלנו נהג מונית, היכן בדיוק יוצאת הדרך למחסום סוואחרה והוא התעקש לנסוע לפנינו ולהראותה לנו. כשעצרנו להודות לו סיפר שניסה פעם לעבור במחסום בעצמו, אך לא הורשה.

החיילים, שכבר הכירו אותנו אמרו שיאפשרו לנו להיכנס אבל לצאת לא נוכל. ויתרנו על החוויה ונשארנו לשוחח איתם מעבר לגדר. לדבריהם המחסום מאויש על ידי שמונה חיילים 24 שעות ביממה ויש עובדי תחזוקה פלשתינאים הדואגים לניקיון ולתיקונים שונים. לכולם יש תעודות כחולות אף על פי שמקומות מגוריהם בחברון, רמאללה ושעיר. הם נוסעים הביתה רק פעם בשבוע. מעלינו יכולנו לראות את הכביש המוביל ממלון הקליף להיאחזות מוסקוביץ'.

אבו דיס

על החומה באבו דיס נוספו ציורי גרפיטי צבעוניים שעדיין לא כוסו בצבע.

מעבר הזיתים

מחוץ למעבר הזיתים עמדו כמה מכוניות שחיכו לנוסעים אך רק מעט אנשים עברו. כששאלנו את אחד הנהגים האם יש שעה של לחץ במעבר, ענה לנו שאף אחד לא רוצה לעבור במעבר הזה אלא אם הוא חייב להגיע לטיפול רפואי, בלבול המוח גדול מדי.

עיסאוויה

המשכנו לעיסאוויה שבכניסה אליה יש כמה קוביות בטון גדולות ושלט המצביע על דרך ללא מוצא. שתי מכוניות של משמר הגבול חנו ליד הכניסה. הצפיפות בכבישי העיירה הייתה גדולה והיה קשה להסתובב כדי לחזור. אחרי שהצלחנו הבחנו בקבוצה גדולה של אנשים שהגיע מכיוון הר הצופים. הסתבר שזו קבוצה של סטודנטים שהצטרפה לסיור שאורגן על ידי מתנגדי ההתיישבות היהודית בשיח' ג'ראח והובלה על ידי אקטיביסט מקומי. הצגנו את התגים שלנו והוא היה מרוצה מאד.

כשיצאנו עצרנו בתחנת הדלק. כמה חיילי משמר הגבול עם נשק שלוף ירדו ממכונית צבאית. גם שני שוטרים כחולים הצטרפו והתחבקו עם חיילי משמר הגבול. כשהצבענו על הזבל המונח על הרצפה ליד מכולה ריקה אמר אחד השוטרים: "הם שורפים את המכולות כל הזמן".