יום ששי השני של רמדאן.

 ענאתא

הגענו למחסום ב – 9:50. במקום היו חיילים רבים ממשמר הגבול ונציג המת"ק.

על הכניסה המאולתרת לסבכה שמובילה לקרוסלה, היו רשומות הוראות הגיל המותר למעבר, וההפרדה בין המעבר לנשים ולגברים. לא היה רשום שהמעבר במחסום זה מותר רק לתושבי ענאתא, נציג המת"ק אמר שהדבר שודר ברדיו ופורסם בעיתונים.

נציג אונר"א שהגיע לא ידע על האיסור שחל על לא-תושבים, אך אישר זאת לאחר בירור. אנשים שאינם תושבי המקום (קטגוריה חדשה) נשלחו למעבר הזיתים או לקלנדיה, בתחבורה מיוחדת שקישרה בין המחסומים. לא היו רבים כאלה,  אבל קשה היה לראות את האכזבה של מעטים.

אב צעיר הורד מאוטובוס עם ילדה קטנה ותינוק בזרועותיו, ונשאר לעמוד במחסום כשעתיים, בתקווה שיותן לו לעבור.

הולכי הרגל היו מעטים, רוב העוברים הגיעו במיניבוסים ובאוטובוסים, כשהחיילים עולים לאוטובוס לבדוק את הנוסעים, בדיקה כזו ארכה דקות ספורות ולא נוצרו פקקים, למרות שבין השעה 11:00 ו-12:00 הגיעו אוטובוסים רבים. המפקד י' מיודענו אמר לי שהם תיאמו את המעבר עם נציגי התושבים שדואגים לארגון ההסעה בתוך הכפר.

ההוראות נשמרו בקפדנות, אם כי נציג המת"ק נענה לבקשה להתקשר לכתובת מסוימת שהייתה אמורה לאפשר לאדם אחד לעבור, אך ללא הועיל. וכן שלא יפעל את האיסור על לא תושבי ענאתא לגבי אנשים מאד זקנים.

התנהגות החיילים הייתה אדיבה, למעט חייל צעיר שליווה את ההוראה לעזוב את המחסום בתנועת יד של גירוש ולעתים בשפה בוטה. י. ניגש לשאול אותנו אם הכול בסדר והפנינו את תשומת לבו לאותו החייל, הוא התנצל שהחייל צעיר אבל פנה להעיר לו על התנהגותו. קצין אחר, גם הוא מוכר משנים קודמות, היה מאד קשוח והשתמש ב"יאללה, יאללה" לעתים תכופות.

גבר אחד שניסה לעקוף את המחסום, נתפס על ידי המצלמות שממוקמות על בניין בראש גבעה מרוחקת, תעודתו נקלחה ממנו והוא נלקח על ידי החיילים לצד השני של המחסום.

גברים צעירים שלא הורשו לעבור התאספו בהדרגה לפני הכניסה למחסום (הרבה פחות מאשר בשנים קודמות) , החיילים ביקשו מהם לעזוב את המקום אך לקראת השעה  12:00החיילים כיתרו אותם ותבעו בתוקף שיתרחקו מהחסום. הגברים נענו באיטיות, אך עד שעזבתי בשעה 12:00 העניין לא התפתח לכלל תקרית.  הסדר נשמר, וחופש הפולחן?  .