אבו-דיס והקונטיינר שלישי,18/05/2004 אחה”צ אורה א’, אורה ס’, טלי ס’, יעל ש’ (מדווחת) סיכום: תור מכוניות בואדי נאר, האם רימוני הגז חוזרים לאבו דיס? אבו דיס- תחנת הדלק: שומם. פעיל שמאל מסביר לשני אורחיו את משמעות הגרפיטי על החומה.מלון: שקט, דגל ישראל מתנוסס על אחד מבתי מוסקוביץ החדשים. ניסינו להציץ לתוך המלון, אך הדלת נסגרה בפנינו.פישפש – שני חילי מג”ב בודקים תעודות. אין תור. ואדי נאר- ירדנו מהמונית כשראינו את תור המכוניות האינסופי לפנינו. טלפון למוקד ההומניטרי של המנהל האזרחי- מירית תטפל, טלפון לשלומי –אין תשובה. הגענו למחסום. טלי ואורה א’ נגשו לסככת המגבניקים, והפריעו אותם בפיצוח גרעינים למינם. שני מעוכבים – היו מעוכבים כשעה. אורה א’ דיברה איתם ואני הודעתי למוקד של הצבא.זמן קצר לאחר שהגענו, הגיע ג’יפ צבאי ובתוכו סרן ברוך ועוד מישהו. אומנם המחסום בשליטת מג”ב אך ברוך היה נחמד :”נראה מה אפשר לעשות”.. ואכן תוך זמן קצר החלו לעבור מוניות, ומשאיות. ספרנו. בין 14:25 ל14:35 עברו 20 כלי רכב, חלקם ללא כל בדיקה.סרן ברוך יצא לפגישתו עם אלדד (שלא ענה לפלפון, אך הועברתי למוקדן והשארתי הודעות), וראה זה פלא, תוך עשר דקות, שוב יש תור ענק, ושתי מוניות מתבקשות לעמוד בצד, ונוסעיהן מתבקשים להציג תעודות זהות. מפקד המחסום נחום ג’יקובס – בודק לבד. התור רק הלך והתארך עד שעזבנו. חולה שהגיע מצד בית לחם, עוכב, ולא הורשה לעבור לאבו-דיס. הוא נשלח לדרכו עוד לפני שדיברתי עם דליה בסה, שבכל מקרה, לא הייתה מרוצה שמקרים רפואיים לא מועברים למת”ק, אלא חיילים בשטח מחליטים לגביהם. חזרנו לפישפש ב17:30 ושמחנו לראות שאין נוכחות מג”ב, אבל נהגי הטרנזיטים דמעו, וספרו על רימוני גז שנזרקו עליהם דקות ספורות לפני שהגענו. ואכן, שלושה מיכלי גז חמימים משימוש היו מוטלים על הכביש ולא הייתה נוכחות מג”ב. אספתי את שרידי המכלים והם אצלי לעדות. הנהגים רשמו מספר ג’יפ:551-22 , דווחו על פעוט שנלקח לטיפול כתוצאה משאיפת הגז, ואמרו כי שם המג”בניק שזרק את הרימון הוא ג’וּבּרַאן גַ’דרַן . הם אמרו שגם ביום ראשון הוא עשה את זה, וביקשו מאתנו להישאר, כי בפעם הקודמת הנ”ל חזר וזרק גז מדמיע פעם נוספת. חיכינו 10 דקות, ונראה שהג’יפ לא מגיע אז נסענו.בדרך טלי שמה לב שמספר הג’יפ שנסע מולה הוא:22551. עשינו פרסה ונסענו אחריו. הוא המשיך דרך צומת בית השופט (מקום מושב הנהגים), אבל, לא התעכב והמשיך דרך אַטור.הודות ליום ירושלים ולמרדף אחרי מג”ב- נתקענו בפקקים האינסופיים, והגענו לבית הכרם רק ב20:00.