ג’בארה, יום ראשון, 6 ביוני, אחה”צ נוכחות: אנלין ק’, חיה א’, רוני ק’ (מדווחת) אירוע חשוב בעבורנו: קבוצת חיילים שפגשנו ליד שער הילדים בג’בארה הראתה לנו דף ירוק, “פלייר” של ארגון נשים בירוק שמזהיר אותם מפני מחסום ווטש (להלן). חבלה (מימין לכביש קלקיליה, בלב אזור החממות) השער פתוח; הסעות התלמידים לכפרים הסמוכים כבר יצאו לדרך. החייל בפתח המחסום מאפשר לשני ילדים שהגיעו בעגלה לצאת לקלקיליה עם סחורתם הדלה. אך כפי שאנחנו למדות מאוחר יותר בקלקיליה השאלה היא אם בכלל יגיעו לשם, כי מחסום הפירות שבכביש קלקיליה – אשר בעבר היה מקום מפגש תוסס לפלשתינים ולישראלים – הוא כמעט בלתי עביר כיום לפלשתינאים.קלקיליה המחסום אינו פעיל. בדרכנו לשם חלפנו ביעף על פני מחסום הפירות. טור של מכוניות עוכב שם ונבדק. קבוצת נשים שפגשנו בכניסה לקלקיליה מספרת לנו שבימים אלה מחסום הפירות הוא הוא הבעיה המעיבה על אפשרויות הפרנסה, ולא מחסום קלקיליה.בדרכנו חזרה מקלקיליה, אנלין לוקחת אותנו למקום בלתי מוכר: קבוצת בתים שבעבר הייתה חלק אינטגרלי מן העיר, הופרדה ממנה על ידי החומה וכביש 6, וכיום נמצאת בצד הישראלי. לא ברור מהו הסטטוס הרשמי של הדיירים ובאזור שולטת ההזנחה.אירתאח השער פתוח. טור ארוך של מכוניות ממתין לכניסה לשטח ה”גב-אל-גב”. ניסינו לקשור שיחה עם מפקד המחסום, אך הוא סירב לדבר איתנו. “אין לי מה להגיד לכם”, הייתה תשובתו.ג’בארה מיד עם הגיענו נסענו אל הכפר כדי לבדוק אם יש עלינו הגבלות כלשהן. בשער הילדים התקרבה אלינו קבוצת חיילים ופתחה איתנו בשיחה, עם שאלות כמו מי אנחנו, למה ועוד, ואז הראו לנו החיילים את ה”פלייר” הירוק (מודפס באותיות ירוקות), שחולק קודם במחסום. הם הבטיחו לנו שיש עוד עותקים במחסום, אך לא היו. אז זה, בתמצית, מה שנאמר שם תחת הכותרת “הודעה לחיילי צה”ל”, בהסתמך על הזיכרון: החיילים מוזהרים בזאת מפני קבוצת נשים קיצונית וקיקיונית הנקראת “מחסום ווטש”. נשים אלו אוהבות את הערבים ושונאות אתכם / אותנו. הן אויבות, שלכם ושלנו. אין לאפשר להן לפעול ולהפריע לעבודתכם החשובה [“אתן מפריעות לחיילים”, משפט כה מוכר…] ובכל מקרה, ניתן להתלונן עליהן ולבקש מהן פרטים. במקום כלשהו גם נזכר הביטוי “גיס חמישי”. על רקע זה מובן מהיכן הדחף לשיחה ומהיכן צצו השאלות. האווירה, אגב, לא הייתה בוטה דווקא. היו חיילים שאמרו שאינם בטוחים שמותר לנו להיות שם.ובחזרה למחסום: שני מעוכבים שביקשו להגיע מטול כרם לג’בארה עמדו בחום הגדול כשהגענו. הם נותרו לעמוד שם גם כשעזבנו (עד אז כבר עמדו שלוש וחצי שעות). בשלב מסוים הצטרפו אליהם אישה עם ארבעת ילדיה, אחד מהם תינוק. החיילים הבטיחו לנו שישחררו את האישה וילדיה תוך 10- 20 דקות, וכך אמנם היה. מעוכבים נוספים, שמונה במספר, הגיעו מאוחר יותר. התקשרנו לקמיל, שהבטיח לפעול אצל החיילים. התנועה מן הכיוון הצפוני (דרך העפר מטול כרם) לאזור המוניות התנהלה ברוגע וכמעט ללא עיכובים. הסיבה: חייל שקט שאף הסביר לנו שכך צריכים להתנהל העניינים.