קלנדיה יום שני 7 ביוני אחה”צ טובה ש., חוה ב., נעה ע., עליזה כ., (אורחת) שרה א. (מדווחת) מחסום א-רם ריק מאדם. אין תנועה. שקט בלתי מוכר שורר במקום. לכל אורך הכביש המוביל לקלנדיה אין ספור ג’יפים של מג”ב וכן מאבטחים. קלנדיה: שינויים רבים במקום: הככר סלולה, כן כביש המתחבר לעטרות. המוניות הורחקו מהככר, המחסום הדרומי נקי מכל הדוכנים והרוכלים נעלמו. ג’יפים רבים של מג”ב. במחסום הצפוני משטרה צבאית. החיילים חסרי סבלנות והאדיבות מהם והלאה. שילוט חדש עם כיתוב בערבית, המורה על ארבעה מסלולים: הראשון לרופאים/מורים/עו”ד ונכים (??), השני לנשים, השלישי לנערים עד גיל 16 והרביעי לגברים. תור הנשים מתקצר במהירות יחסית. לעומתם הגברים ממתינים זמן ממושך ומתבקשים להרים חולצתם (שתי אצבעות של החייל מורות בתנועה סיבובית להרים חולצה, כשזה נעשה, אצבע אחת מורה – שוב בתנועה סיבובית – להסתובב ולהרים החולצה גם מאחור) לפני שהם עוברים דרך גלאי המתכות – הדבר מעורר זעם רב בקרב הגברים. בסביבות השעה 3 וחצי מתחיל יידוי אבנים מסיבי לכוון החומה וחיילים בכלים שלופים “מנקים” את רחבת המוניות וככר השוק. ג’יפ צבאי נוסע ברוורס לכוון שני בעלי עגלות ובכך כופה עליהם התפנות בהולה מהמקום. ישנן שתי קבוצות של חיילים – האחת בתוך הרחבה והשניה בקצה החומה. החיילים עצבניים, הם מספרים שיש התרעה וכן שנמצאה חגורת נפץ זרוקה בשטח המחסום. תוך דקות השטח הופך לזירת קרב. יריות נורות מכוון בלתי ידוע, נורה גז מדמיע, אנשים נסים בבהלה, הילדים מבעירים צמיגים וג’יפים של מג”ב נכנסים אל תוך שטח המחנה במרדף אחר הילדים. ברגע שהג’יפים נכנסים למחנה, שבים נהגי המוניות והרוכלים לרחבה. מציאות מתעתעת. כשאנחנו חוזרות לא-רם, עדיין ריק מאוטובוסים, מכלי רכב ואדם. בשיחה עם סוחר מקומי אנחנו שומעות שהקמת החומה יוצרת אווירה קשה וחשש גדול בקרב האנשים. השקט בא-רם זועק לשמים.