בית איבא, יום א’ 13.6.04, אחה”צ משתתפות: שלי מ., נעמי ל. (רשמו) תחילה לבשורות ה”טובות”: התבשרנו על ידי נהגי מוניות שהחסימה בענבתא נפתחה היום, החיילים אמרו שמהיום הכביש יהיה פתוח לתנועה לשני הכיוונים. בהתלוצצות הם שאלו אותנו 2 נהגי מוניות האם השלום מגיע? ובשורה “טובה” נוספת: גיל המעוכבים ירד לגיל 30 ! שום דבר לא הכין אותנו לסוף המשמרת, כאשר נסענו לשבי שומרון לרשום את מספר מוניות המוחרמות לצורך דוח מעקב שאנו עורכות. במחסום 3 חיילים, ביקשנו מהם רשות להשקיף על המוניות לכמה דקות. הם טלפנו לבקש רשות וקבלו הוראה לסלק אותנו מיד. בקשנו צו של אלוף המורה על שטח צבאי סגור ונעזבנו לנפשנו. בכניסה למחסום ראינו גבר עצבני שסיפר לנו כי אחיו הצעיר עומד מן העבר השני של המחסום. בבוקר נסעו יחד לג’נין ועכשיו הם בדרכם לשכם (הם גרים ליד השומרונים) החיילים אינם מתירים לאחיו לחזור הביתה למרות שהחזירו לו את תעודת הזהות לאחר בדיקת שב”כ. האישורים שלו פג תוקפם לפני שבועיים, הוא הגיש בקשה לחידושם ואמרו לו שזה ייקח כמה זמן.החיילים צעקו על הצעיר שיסתלק מהמחסום, אחיו אמר לו להמתין עד שיעשה כמה טלפונים ואנו ניגשנו לדבר איתו ולהציע את עזרתנו במידת האפשר. הוא נראה מהוסס ומפוחד, לא יודע למי לשמוע. עוד אני מדברת עם נ. מהמוקד להגנת הפרט, אני רואה שמפקד המחסום, העונה לשם ל., מוריד את הצעיר על ברכיו, חובט בראשו כמה פעמים, דורך עליו עם רגלו ומנפנף עם קנה הרובה מול פניו. אני משדרת לנ. בשידור חי ושלי רצה לעמוד מקרוב מאוד ולשמוע את הנאמר: א’, מפקד המחסום, מוריד אדם צעיר על ברכיו, שם רגל על הברך – “אל תזוז”, אומר לו להוריד את הראש, טופח לו על הראש עם היד “תוריד את הראש ככה ככה”. ברגע שהוא מרים את הראש הוא חוזר ומנופף ברובה “תוריד את הראש אמרתי”, חוזר לטפוח לו על הראש. אני שואלת ושואלת, למה אתה משפיל אותו ככה והחייל “באת להרוס לי את המחסום?” עניתי שבכלל לא באתי להציק לו אלא לראות את מגרש החנייה אבל אני לא מבינה למה הוא משפיל אותו. החייל אמר שהוא מפקד המחסום “אני מחליט במחסום ומה שאני מחליט זה מה שיהיה” וחזר לעמוד בעמדה. באיזה שהוא שלב הוא אומר לי “שיוריד את הראש ושלא יזוז, “רק ככה הוא יכול להיות פה” (הכוונה במחסום). אמרתי: “זה העונש שלו על זה שאין לו אישור? על זה שהוא צעיר? על זה שהוא רוצה לחזור הביתה?” אביעד ענה לי: “כן, ושיעמוד עכשיו כמו פסל”. אמרתי: “אי אפשר לדרוש מבן אדם שיהפוך לפסל או לבובה שלך”. הוא אמר: “אל תדאגי אני כבר אהפוך אותו לפסל, מקסימום אני אכאיב לו ככה שהוא לא יוכל לזוז בכלל מרוב כאבים”. באותו שלב הבחור קם ואמר: “אני חוזר, לא משנה, אני לא צריך ללכת הביתה, אמרת לחזור אני חוזר”. אחד החיילים בתגובה אמר “מה את רוצה שניתן לו לעבור? אמרתי לו שאני לא מבקשת שישנו את החוקים או שיתנו למי שאסור לעבור, אבל אני לא מבינה למה צריך להשפיל אותם בזמן שמונעים מהם להגיע הביתה. “אין מה לעשות חייבים להשפיל אותם, רק ככה הם מבינים, ראית בעצמך. שעה אנחנו אומרים לו שהוא לא יכול להיכנס לשכם והוא ממשיך לדבר איתנו ולנסות לשכנע אותנו אז הנה, קצת כוח והוא מתקפל, אין מה לעשות רק ככה הם מבינים. את רואה למה צריך להשפיל אותם? כי רק ככה הם מבינים”. אבל לפני שספרנו עד 10 הם שיחררו אותו, הוא נכנס למכונית ונעלם עם אחיו. נ’, שעושה דברו בשקט, מסר לו את הטלפונים שלנו כך שיכולנו לדבר איתם בהמשך. נ. כל הזמן היתה בטלפון ותוך כדי התרחשות התחילה להעביר תלונה למוקד של הצבא. היא דרשה מש. מהמוקד שיגבה מאתנו עדות באופן מידי. כאשר הוא טלפן אלי הייתי כבר בבית, הגירסה שקיבל מהחיילים הייתה שהבחור ניסה לעבור את המחסום למרות שהיה מנוע, והוא בסך הכל רצה לכפות אותו באזיקים ופעל לפי הנוהל. מסרתי לו את עדותי ואמרתי שבשום אופן הבחור לא ניסה לעבור את המחסום, ההיפך הוא הנכון, ועל כך אני מוכנה להיבדק במכונת אמת. לאחר מכן דבר עם שלי שעדותה נשלחה אליו בכתב. מאוחר יותר צלצל אחיו הבכור, דובר עברית רהוטה, ואמר שבשום פנים הוא לא מוכן לעבור על ההשפלה הזאת לסדר היום. הוא מצויד בעורך דין ישראלי, בעל קשרים אישיים בציבוריות הישראלית, והוא מתכוון להגיש תלונה גם לצבא וגם למשטרה. הבטחנו למסור את עדותנו במשה ונדרש.ולשגרת מחסום בית איבא: -הבולדוזרים מיישרים, מנופים מעבירים קירות בטון, המהנדסים מודדים מהצד הזה והצד הזה ואומרים “יהיה כאן יפה, יהיה אספלט”. האבק בלתי נסבל. בינתיים המחסום משנה את פניו, פתאום לא צריך מגנומטר (לפני שבוע כל אישה הייתה צריכה לעבור פעמיים ליתר בטחון, גם נשים זקנות), יש תא לבידוק גופני לנשים. מסלול הנכנסים נראה כמו מסלולי הובלה של בקר, הוסיפו סככה. הכיעור בהתגלמותו!14.00 – אישה בת 29 מנסה לצאת משכם עם 3 צעירות אותן היא מציגה כבנותיה. בתעודת הזהות כתוב שהוא רווקה. נפתחת חקירה מאומצת שבסופה היא מודה שהיא דודתם. היא מקבלת הרצאה המביכה אותן לפני כל הקהל, הן משפילות ראש, נשלחות כמובן לבידוק גופני (יש בודקה אז למה לא?) ולאחר שטיפה נוספת מקצין המת”ק הן משוחררות. “שלא יהיו שקרניות, למה להן, גם ככה הן תעבורנה” .-צעיר המלווה את אמו החולה נשלח לעיכוב בגלל גיל. הוא מתעקש שאמו לא רואה, חולה, ובקושי עומדת על רגליה. האם מגיעה וגם היא מתחננת. גם אנחנו. לאחר כחצי שעה מ’, מפקד המחסום מושך את תעודת הזהות ומשחרר אותם לדרכם. -מעוכבים יש לסרוגין כל הזמן בין 3 ל-13, צעירים שאין סיכוי שנזרז את שחרורם. זמן העיכוב לדבריהם 4 שעות, לפי מה שאנו רואות, כשעתיים וחצי. ממילא הזמן כאן עומד מלכת.-במעבר משכם איש זקן עמוס שקיות ניילון בתוכן צרורות פרחי פלסטיק וקישוטים מבריקים וזוהרים. “זו סחורה” פוסק הבודק “אתה לא יכול להעביר מכאן סחורה, רק מחווארה”. לי הוא מסביר שאין להם אמצעים לבדוק פרחי פלסטיק ונוצצים אחרים, בית איבא הוא מחסום הומניטרי בלבד. בגלל גילו הוא מוותר לו, אבל רק היום.-מורה הגר בשכם מבקש להביא את אחיו הצעיר לביתו, אשתו בבית חולים סועדת את אחותה והוא זקוק לו. כלום לא עוזר, יש נהלים ברורים מי עובר ומי לא.-אדם בן 28 נושא על ידיו ילדה חולה בת 3. בבוקר נכנס לשכם לבדיקות וקניית תרופות בבית חולים רפידיה. נותן את שמות הרופאים אבל אין לו אישור בכתב. הילדה כל הזמן בוכה, אנו מעבירות אותו באישורו של מ’ לצל בצד המחסום והוא מחכה שעתיים שלמות עם הילדה על הידיים, כל הטלפונים שעשינו בעניינו לא עזרו, אנשי בצלם הגיעו וניסו את מזלם. “זאת הדמוקרטיה שלכם?” הוא שואל אותנו ומשוחרר רק לאחר שמתברר שהוא לא איזה מבוקש. אנו עוזבות מיד אחריו ולא ידענו מה עוד מחכה לנו בשבי שומרון. ומי שהגיעה לסוף הדו”ח, אני מתנצלת על אורכו.