צארה, בית איבא, יום ד’ 28.4.04, אחה”צ משקיפות תמר ש.א., אתי פ., פיליפ – עיתונאי מגרמניה, דפנה ב. (מדווחת) תקציר צארה: מחסום ריק. המצב בעינו – רק מעל 35 עוברים. נ’ נהגנו מעוכב. בית איבא: מאות אנשים במחסום, צפופים, לחוצים, כועסים ולא עוברים עד שיקבלו את הסדר שמנסים החיילים לכפות. מרגע לרגע הלחץ גובר עם בוא אנשים נוספים. מתח של לפני פיצוץ. עד שמגיע נ’ ומקל על הלחץ. מעוכבים רבים (בגיל 30-50) במשך שעות רבות. כך גם עובדי רפואה. נהג משאית שהתקלקלה נותר ללון במשאיתו במחסום כי האישור שלו הוא לאוורתה ולא לבית איבא. אלימות של חייל כלפי פלסטיני שאיחר להגיע למחסום. מסקנות ממחסום למחסום, משבוע לשבוע, המצב נעשה קשה יותר ויותר. השרירות, ההוראות השרירותיות, וחוסר האנושיות שבמחסומים הם בלתי נסבלים בכל קנה מידה. במקרה הטוב, כאשר במחסום יש חייל אנושי יותר, הוא שבוי בסבך ההוראות הבלתי אנושיות, שכל מטרתן היא טרטור והצקה. במקרים אחרים, והם הרוב, הרוע הנובע מהמדיניות והרוע הפורץ מהחיילים עצמם (בגלל חינוך או כתוצאה מהשירות הקשה במחסומים – זה בטח לא מעניין את האיש הבוכה שנאלץ לעשות את הלילה במשאיתו במחסום), משלבים ידיים וחוברים למציאות אכזרית מאין כמוה עבור מיליוני בני האדם שעצם חייהם נמנעים מהם בשל כך! צארה עלינו לצארה לאסוף עדויות לגבי הבית שנתפס בעבר על ידי הצבא. בעל הבית חשש להגיע למחסום מפאת החיילים. החיילים ניסו למנוע מאיתנו להגיע לבית, אך אמרנו להם שמכיוון שהמקום אינו שטח A רק צו אלוף ימנע מאיתנו להגיע. אחד החיילים צעק משהו שהשתמע כאיום (לא זוכרת בדיוק את מילותיו).נ’ נשאר כ-20 מ’ לפני המחסום.כעבור 10 דקות הגיע ממנו טלפון מבוהל שקצין אחד קרא למשטרה ואנחנו חייבות לצאת. כשחזרנו, הקצין לא היה אבל לנ’ לקחו את התעודה “לבדיקה”. כששאלתי למה לקחו לנ’ ולא לנו, הרי אנחנו לא נשמענו להם והוא אפילו לא התקרב למחסום? נענינו שגם אצל הפלסטינים בודקים באופן אקראי. בטח! כששאלתי כמה זמן תיקח הבדיקה התשובה היתה: “את הרי יודעת את הנוהל, כמו אצל הפלסטינים!” למזלנו, כעבור כחצי שעה הגיע אותו קצין שצרח על נ’ למה הוא עוד שם. כשאמרתי לו, הוא החזיר את התעודה והעיף אותנו משם.בשיחה עם מפקד המחסום הבנו שכרגיל, הפלסטינים כולם עוברים לכיוון שכם, הצעירים עוברים כנראה לפי איך שבא לחיילים. בשיחה עם תושב שכם הבנו שרק מבוגרים מעל 35 עוברים, ובעלי אישור סחר. הצעירים – כלואים או נאלצים להיות עבריינים כדי להתפרנס. בית איבא – 15.45 כשהגענו היו לחץ וכאוס נוראים. מאות אנשים נדחפו אל הגלאי (מכיוון שכם) והחיילים התעסקו ב”יִרגַ’ע!, יִרגַ’ע!”. כמה פלסטינים התנדבו לעזור לדחוף את הקהל לאחור וכתוצאה מכך כמה אנשים נמחצו בצורה נוראית. את השאר לא ניתן היה להזיז כי הלחץ בא הרחק מאחור וגבר ככל שעבר זמן והמעבר נתקע.רק את הנשים העבירו מהצד, כשהן מטפסות על הגבעה התלולה שתוחמת את המעבר, מטפסות ומועדות. אבל בגלל הצפיפות הרבה האנשים בגופם חסמו את נפילתן. חום נוראי, אנשים עצבניים, מזיעים, מותשים, עומדים על רגליהם שעות רבות. אחד החיילים, א’, התחיל להיות אלים. הוא כיוון את נשקו, איים, צרח ודחף. א’, שהפעם היה בסדר, הרגיע אותו ואסר עליו להיות אלים. הוא גם ניסה שוב ושוב, לבקשתי, לקרוא לנ’, אלא שהאחרון היה עסוק. טילפנתי למוקד ההומניטרי ולדובר צה”ל – כלום. א’ בחר אנשים מראש התור (לא ברור לפי איזה קריטריונים), לקח את תעודות הזהות שלהם, לא העביר לבדיקה, למזלם, והושיב אותם ליד הגלאי.ההמון התחיל לשיר והתחילה תחושה של מרי באוויר, כאילו משהו עומד לקרות. ירידתו של נדב (16:45) מהבית האפור שלצד המחסום שיחררה את הלחץ. אנשים התחילו לעבור, אם כי תוך כדי שיעור בחינוך: ק. המת”ק אומר – מה אתה מתקרב? הפלסטיני אומר – קראת לי. החייל – אזתגיד: אני מוסטפה. תוך חצי שעה התור של מאות אנשים הצטמצם לבודדים.כ-50 מעוכבים ישבו בשמש הקופחת, מסרבים לקבל מידינו או מידי העיתונאי הגרמני שתייה. השארנו לידם בקבוק מלא. חלקם מעוכבים מהבוקר (כמה שעות) ואחרים “רק” כשעה-שעתיים. ביניהם הרבה עובדי רפואה, שאיחרו כבר מזמן את משמרתם בבית החולים שהחלה ב -14.00.אמבולנס מבי”ח אל-אמאל בג’נין בדרכו לשם, בלי חולה אבל עם רופא מעוכב. על תעודת הרופא אומר החייל שהיא נראית לו מזויפת, הוא לא מכיר תעודה כזו והוא עורך לו בחינה ברפואה, כאילו שהוא מבין בזה משהו. “תגיד משהו רפואי,” הוא אומר לו…”מה אתה רוצה שאני אגיד, באיזה תחום?” אבל החייל אפילו לא יודע מה לשאול! כעבור כמה דקות הרופא שוחרר והותר לו להמשיך את דרכו לג’נין, אבל ברגל (באוטובוס, יש להניח). לעומת זאת את האמבולנס מעכבים עם הנהג. למה? ככה! צלצלתי ללא הרף ל”רופאים לזכויות אדם”. אין תשובה. לא במשרד ולא בכל הניידים שמספריהם בידי. השארתי הודעות. עד עכשיו (יום למחרת) אף אחד לא חזר אלי. ישנה בעיה חמורה במיוחד פה, עם מעבר אנשי רפואה, וזו לא הפעם הראשונה.בחור צעיר התמוטט לפני הגיעו למחסום (מכיוון דיר שארף) והגיע באמבולנס. נראה מאוד רע. קראו לר’, פרה- מדיק באזרחי שטיפל בו במסירות, ואז איפשרו לו להמשיך לשכם באמבולנס. אגב, ר’ הוא זה שהעביר את הת.ז. לשב”כ, ואני נוכחתי שהוא לא הפסיק לנדנד להם עד שהם צעקו עליו בשל כך.ב-16:30 הגיע קצין מהמת”ק, א’, מאוד עוין הן כלפי (לא מדבר עם נשות מחסום WATCH) והן כלפי הפלסטינים.מאז שנ’ הגיע למחסום מרבית המעוכבים שוחררו וגם האמבולנס.קיבלנו דיווח ששוב מטרידים בחורות בשביל אל נקורה ובוקרא. בבירור עם נהגי המוניות הם אמרו כי מאז התערבנו בעקבות האירוע בו נעלמה אחת הבחורות – פסקו ההטרדות.18:00 – חזרנו מהבירור ומצאנו שנ’ איננו. החיילים טענו שהלך הביתה. נהג מונית מנקורה סיפר לנו שבנו (בן 30), שעובד כרצף בשכם, לא מקבל אישור ולכן לא נותנים לו לעבור במחסום. כאשר הוא נכנס לשכם הוא לא יכול לחזור. אחד החיילים, א’, ניגש ורצה לדעת על מה מדברים. האיש אמר לו וא’ הסתחבק איתו ואמר, חצי בצחוק וחצי באיום: “למה אתה מספר להם (לנו המחסומאיות), למה אתה לא בא אלי? מה אתה חושב שהם יעזרו לך יותר ממני? אם אני לא ארצה להעביר אותו, הם לא יוכלו לעשות כלום”. בסוף סוכם שהאיש יביא את בנו ויכיר לו את את א’ ואז יוכל לעבור.18:30 – עדיין לא הגיעה תשובה לגבי המעוכבים! הם התלוננו על רעב. החייל במגדל השמירה התחיל לצעוק עליהם שלא ידברו. שישתקו, או ש… 18.45 משאית רצתה לעבור ותוך כדי שיח עם החיילים כבה המנוע ואי אפשר היה להתניעו שוב. אחד החיילים אמר לו לדחוף את המשאית אל מחוץ למחסום אבל כשהוא עשה זאת, חייל אחר נעמד לפניה, כיוון את נישקו ואמר לו שאם ימשיך יירה. האיש היה מבולבל ומבוהל. החיילים התווכחו ביניהם ובינתיים המשאית חסמה את המחסום. לבסוף קרא אחד החיילים לאחד המעוכבים ואילץ אותו להגיד ברמקול למעוכבים לדחוף את המשאית בחזרה, לכיוון שכם. “מי שלא ידחוף ישאר כאן עד הבוקר.” כמחצית המעוכבים היססו ולבסוף הלכו לדחוף. האחרים קראו בוז והסבירו שהם לא מוכנים לשרת את מי שתוקע אותם כאן בשמש שעות! בצדק! אלה ש”התנדבו” לדחוף קיבלו פרס – החייל שיחרר אותם מבלי שהתקבלה תשובה לגביהם מהשב”כ! (זאת אומרת שיש מקום לשיקול הדעת של החיילים).אדם מבוגר הגיע למחסום וא’ לא אפשר לו לעבור. התפתח דין ודברים כועס וא’ תפס את הפלסטיני בכוח וטילטל אותו עד שעור זרועו נקרע. המפקד הגיע והרגיע את הרוחות. סילק את א’ משם והושיב את האיש. הוא הבטיח לי שעוד מעט יניח לו לעבור.בעל המשאית התקועה התחנן בדמעות שיניחו לו להעביר לפחות את הסחורה, או שידחף את המשאית לכיוון דיר-שארף. לא איכפת לו מהמשאית אבל סחורתו כוללת כרטיסי SIM יקרים והוא חושש לה. לחיילים לא היה איכפת אם יישן כל הלילה במחסום. שיעבור מאווארתה.(איך? עם משאית דוממת?)נ’ הגיע. פנינו אליו, ממש התחננו, בעניין המשאית. כלום. יש הוראות. האיש לא יעבור. גם בחור אנושי כמו נ’ לא יחרוג חלילה מההוראות (לאיש יש את כל האישורים, אבל: סחורות עוברות רק באווארתה). אפילו נ’ לא רואה את חוסר האנושיות בקלות הבלתי נסבלת של השארתו ללון במחסום. שהרי לא ניתן להיות אנושי במקום כל כך בלתי אנושי; שהרי אין דרך אנושית להגיד לאדם, סתם אדם, שהוא יאלץ ללון בחוץ כי האישור שלו הוא למקום אחר, וכך כמעשה שבשיגרה….ובכל זאת, נ’ דאג מייד לשחרר את כל המעוכבים (לשניים מהם לא נמצאה התעודה אבל נ’ ידע מי לקח ולאן – ז”א, לא היו בבדיקה!! שמענו אותו מטלפן לאותו חייל להגיע עם התעודות).התלוננו על מעשה האלימות והוא אמר שיטפל בכך וגם ישחרר מייד את הפלסטיני.מכיוון שירדה חשיכה, עזבנו