סיכום: היה עצוב לראות את שיממון החיים בעקבות הסגר.

12:50 עברנו בנסיעה את טנטור, שם ראינו מספר מעוכבים.

13:15 מחסום אל ח’דר. מספר חיילים שומרים על מעבר שומם. רק זקן נראה מהכניסה, יושב על אחת הבסטות. הקצין הודיע לנו שזהו שטח צבאי סגור- ביקשנו לראות את הצו. הצו הגיע אחרי כחצי שעה חתום עד ה24/2/04 מלווה במפה- חסר תיחום ברור. בגלל שהחיילים היו ממש הכי טוב שיש-לא התעקשנו. בינתיים הגיע הזקן, וקבוצה של אישה ושלושה גברים בשנות השלושים מכיוון בית לחם וביקשו לעבור. מנגד הגיעו שני עובדי או”ם שביקשו להיכנס לבית לחם. הזקן – בעל תעודת מוכתר מאזור חברון, אמר כי היה בבי”ח –המשיך ללכת, וטיפס על תלולית הבוץ היבש והתיישב לנוח בפסגתה.
התקשרנו למוקד ההומניטרי בצה”ל. האישה, אם לחמישה, הראתה אישור כי ביקרה את בנה בביה”ח בבית לחם ( בעצם אף אחד מהנוכחים לא ממש קורא ערבית- הייתה הנחה שהיא אומרת את האמת) והיא מקבלת אישור לעבור לביתה בנחלין. גם עובדי האו”ם מקבלים אישור להיכנס לבית לחם. והמוכתר? הוא הלך.המפקד אומר שאין לו ממש כתובת לטיפול בעניינים הומניטריים – הגדוד הוא הכתובת היחידה. הוא לא שמע על המת”ק, על המוקד של הצבא- כלום. הוא גם מתנצל על מקרים קשים שלא עברו אתמול… סגר.

14:00 מת”ק בית לחם– שומם. שלושה קרובי משפחה נקראו ע”י השב”כ לבדיקה- איך הגיעו? והכל על פי הנחיית הרשויות. – סגר.

14:20 נסיעה דרומה לכיוון בית אומר וחלחול. ג’יפים כמעט בכל צומת וכניסה לכל כפר. פה ושם נראות נשים הולכות בשולי הדרך. ככל שהדרמנו ראינו יותר אנשים, ופה ושם גם חנות פתוחה.

באל פאוור ( כשלושה ק”מ דרומית לבית אומר) על הגבעה מספר נערים זורקים אבנים על המכוניות העוברות, גם לעברנו. הגברנו מהירות והסתובבנו ליד המשתלה, בדרך חזרה ראינו את הנערים – המבוגר שבהם כבן 15 ועוד ארבעה או חמישה צעירים ממנו- מנהיגם ראה אותנו וניסה לכוון- לא הצליח. רק קיווינו שכל הג’יפים הצבאיים שעוברים שם לא יירו עליהם. כי ביום כזה, בו רק מכוניות מתנחלים וג’יפים צבאיים ומעט מוניות צהובות נוסעות בציר 60 – ביום בו אין לימודים מה יכול לעניין יותר מהשלכת אבנים???????