בדרכנו דרומה עצרנו ליד העבודות המתבצעות במעבר התת-קרקעי בכיוון אל ח'דר. על שלטים גדולים מתנוססים שמותיהם של הקבלן הראשי וכל קבלני המשנה. תחנת המוניות שהייתה בעבר מעבר לכביש ואחר כך הוזזה לאל נשאש, נמצאת עכשיו בכניסה המזרחית לחוסן (כניסה המותרת רק לרכב הבנייה) במקום זה מסתובבים האוטובוסים מירושלים והמוניות הצהובות אוספות את נוסעיהם לכיוון בית לחם, חברון ושאר מקומות הישוב שבדרך. אנחנו מצפות שבקרוב שוב יתפתח כאן שוּק.פנינו שמאלה ליד הכניסה לאפרתה בכדי לבדוק את התקדמות הסלילה של דרך ליברמן, ומצאנו שבכביש, החותך גבעות, נוסעות מכוניות בשני הכיוונים. היות ונסענו לאטנו בכדי להתבונן, צפרו מאחורינו המתנחלים הממהרים. את קטע הכביש מהרודיון ועד הר חומה עברנו בעשר דקות, כולל עצירה לבדיקת תעודותינו במחסום הענקי שלמרגלות נועמן. שאלנו את אחד החיילים במחסום אם יש אפשרות לעלות מכאן ברכב לנועמן והושבנו בשלילה. שכחנו לשאול אותו ממתי כביש זה (הפועל מ-06:00  עד  18:00) נמצא בשימוש. אין עדיין פנסי תאורה לאורכו ויש שלט המראה לכיוון אל-חאס, אך הדרך לשם חסומה, עוד דרך לכוחות הביטחון בלבד. הסתובבנו וחזרנו באותה הדרך, היא מהירה ונוחה יותר מאשר הנסיעה בכביש 60 ודרך המנהרות. נכנסנו לישוב נוקדים וראינו סביבו ארבע גבעות הנמצאות בשלבים שונים של בניית התנחלויות.במגרש החניה של מת"ק עציון, חנה מספר קטן של מכוניות, כנראה של אנשים שהוזמנו לראיונות עם השב"כ, לא היה איש בחדר ההמתנה ולא עלה ריח מהשירותים. עזבנו.בכניסה למעבר רחל עמד איש ביטחון ומנע כניסתם של אנשים מעבר לשלושה, ארבעה ליד כל חלון. הוא דרש מהעומדים בחוץ ליצור שורה עורפית מסודרת, מזל שלא ירד גשם. אחד החיילים יצא מעמדתו בחלון בכדי לעשן סיגריה בחוץ, כך שנוצר תור ארוך עוד יותר. כשהערנו לו טען נגדנו שמגיעה לו הפסקה של כמה דקות. ליד אחד החלונות שכח פועל שקית פלסטית קטנה. שומר אזרחי הגיע בלוויית חייל של משמר הגבול והם התחילו לצעוק לעבר כולם (כולל אלה שכבר עמדו ליד החלונות): "חפץ חשוד, צאו מכאן, זוזו אחורה, יאלה, יאלה" אלינו פנה ב"בבקשה". כולם הוצאו מהמבנה, הדלתות נסגרו וכולם הופנו לעבר השני של הכביש, צפונה לכיוון כניסת המכוניות. לא הצלחנו להתקשר עם רוני, מפקד המעבר – יש צורך בסיסמא בכדי להגיע אליו. בינתיים הגיעו אוטובוסים שפרקו עוד פועלים והתורים התארכו. לקח הרבה זמן עד שהגיע הרובוט לזיהוי החפץ החשוד, והתרשמנו ממידת קבלת הדין של הקהל שבודאי ידע שהאוטובוסים והמוניות הצהובות המסיעים אותם הביתה לבית לחם וחברון ומה שביניהם, בודאי כבר עזבו את העבר השני של המעבר. כמה מהם תכננו לקחת ביחד מונית, סכום גבוה משכרם הנמוך. כולם התבדחו על חשבון "פצצת האטום" והסיכון הביטחוני האדיר שהיה בשקית שהכילה סוודר. הם גם כעסו על שאוטובוסים של התיירים עברו ללא כל בדיקה במעבר המכוניות.צלצלנו לחנה שהבהירה לנו שלא תוכל להתערב. כרמלה מנשה הבטיחה לבדוק. כמה מהפועלים הציעו שיפתחו את השער הגדול לכיוון קבר רחל ויבדקו אותם שם כמו בעבר. הם פחדו כי "ידרסו" ברגע שיינתן אור ירוק לכניסה לטרמינל. אחרי כשעה וחצי אושרה שוב הכניסה והדהרה התחילה. שמענו צעקות ולקח קצת זמן לפני שהאנשים הסתדרו בשורות ישרות וכניסתם התאפשרה. חמישה חלונות היו פתוחים ולמעשה עברו רק עשרים דקות מרגע שהראשונים נכנסו עד שהתור כולו התפוגג. אלה שבאו מהצד השני אמרו בכעס שהם אמנם אסירי תודה לנוכחותנו אבל שלא הצלחנו להביא תועלת רבה.