ארתאח-ג’בארה-ענבתא, יום ב’, 16.1.06, בוקרמשקיפות: נעמי ל’, רוני ש’, הרצליה א’ (מדווחת)סיכום: כנראה יש הוראות שונות במחסומים השונים; לפחות הן אינן ברורות. ניכר מעט לחץ במעבר ואצל החיילים.ארתאח6:50 – המעבר שוקק חיים. פועלים שעברו ובירכו אותנו לשלום סיפרו כי מוקדם יותר עברו הפועלים במהירות, וכעת המעבר אטי יותר.בצד עמדו שלושה אזרחים עם כובעים זהים, עליהם שם של חברת אבטחה. לא, הם אמרו בתשובה לשאלה, אי אפשר לעבור אל שער הכניסה למעבר (שם מצטופפים הפועלים בדרכם לעבודה, ונהגנו ללכת לשם כדי לשוחח אתם), זהו שטח צבאי סגור. הם עובדי חברת אבטחה, האחראים לאבטחת המתקן ולשמירה עליו. גם מי שניסתה להיכנס למתקן כדי לצפות במעבר הפועלים בתוכו – והכניסה הותרה לנו בעבר – הוחזרה לאחור. גם לשם אסור להיכנס. ע’, קצין המת”ק מיודענו מכבר, הוזעק לדבר אתנו ולהבהיר לנו את הכללים החדשים הנהוגים כאן. המחסום נפתח ב-4:30, עוברים בו פועלים לישראל, ובעיקר הקוטפים בימים אלה תותים. הוא סבור שהפקדת השמירה והאבטחה בידי גורם אזרחי מיטיבה עם החיילים. במתקן עצמו חיילי מ”צ בודקים את התעודות לאישור מעבר הפועלים. הוא מסר כי בג’בארה עוברים רק תושבי ג’בארה ושופא, ובענבתא ובכפרים שסביבה אין בעיה של מעבר, הם עוברים חופשי. עם זאת, הוא לא ידע מהן הוראות המעבר בבית איבא.ג’בארה7:20 – בשער החקלאים עמד עדיין האמר צבאי. החייל החביב שאתו שוחחנו אמר כי השער נפתח בשעות 6:30 עד 7:30. עברו כל מי שהגיעו, רובם חקלאים. הסעות התלמידים לא הגיעו היום, נראה שיש חופשת לימודים. רחובות הכפר היו ריקים. ירדנו למחסום הגדול. מסרנו לאבו חאתם כמה שקי בגדים ונעליים ופנינו למחסום. בעמדת הבידוק לכפר היה מעוכב אחד, בשל תעודת זהות מזויפת. החיילים הזמינו משטרה. בעמדת הבידוק לטול כרם היה טור של מכוניות ודבוקה של הולכי רגל, כשלושים, להערכתנו. מפקד המחסום, ג’ינג’י, צעק על איש DCO פלסטיני שישב במכוניתו על שעקף את התור. את הולכי הרגל הוא לא היה מוכן לבדוק עד שיסתדרו בטורי גברים ונשים. כמה אנרגיה השקיע בסידורם… לבסוף החלו להעבירם אף שלא נעמדו כפי שנדרשו. האישה הראשונה עברה עשר דקות לאחר הגעתנו. הבאה אחריה, עם תינוק בזרועותיה ושלושה ילדים נוספים לצדה, עברה כעבור עוד כמה דקות, ראינו שבכתה. החיילים אמרו לנו כי הם מאשרים מעבר רק לתושבי ג’בארה ושופא, אבל לא ראינו שהחזירו מישהו כלעומת שבא. ענבתא8:15 – 12-13 משאיות, מוניות ומכוניות לפני הפיל-בוקס. חנינו והלכנו לשם ברגל. נהגי מוניות אמרו לנו כי “בבוקר” התירו מעברם של אנשי ענבתא וכעת אין מתירים את מעברם אל מחוץ לכפר. הלכנו אל החיילים. הם אמרו כי עוברים אל הכפרים בלבד ולא מהם החוצה. גם לא עובדים בשכם, או סטודנטים. רק רופאים. ואכן, הם הודיעו לכל מי שעבר כי לא יוכל לחזור ולצאת מן הכפר שאליו הוא נכנס. עם זאת, ראינו הולכי רגל גם בכיוון היציאה. ליד המכונית פגשנו מהנדס אזרחי שגר כבר חמש-עשרה שנה בדובאי, שם יש לו משפחה. הוא יליד ענבתא, ובא לבקר את אמו בכפר. יש לו עוד תשע אחיות ושלושה אחים, כולם – פרט לאחד האחים – גרים באזור. הוא בדרכו לעמאן, שם יעלה על מטוס לדובאי. בארבע לפנות בוקר יצא מענבתא והלך ברגל. בצומת חיכה לאוטובוס שיאסוף אותו בדרכו לגשר אלנבי. האוטובוס נסע לנות לעבור דרך מחסום ג’בארה כי במחסום ענבתא לא התירו לו לעבור. בדרך חזרה מבית איבא ראינו לאורך הכביש הממשיך את הכביש המשוקע החדש מטול כרם לכפרים טור ארוך מאוד של מכוניות וביניהן בני אדם מסתובבים. עצרנו בצד הדרך לזמן מה והתבוננו בנעשה. הבחנו כי בעצם היו שני טורי מכוניות: אל טול כרם וממנה. בערך באמצע קטע הדרך שנגלה לעינינו עמד האמר וראינו שני חיילים בודקים לכיוון אחד ושניים לכיוון אחר. הרמנו טלפונים: לדובר החטיבה, שלא ענה, לחטיבה, שם ענתה חיילת שאמרה כי תברר, ולבסוף למפקד החטיבה שאמר כי יטפל בכך. המשכנו לשבת, וכעבור חמש דקות טלפנו אל מפקד החטיבה שוב. הוא ענה בחביבות אך בתקיפות כי טרם עבר זמן מספיק וכי אמר שיטפל בכך וכך יעשה. נסענו הביתה.