ארתאח-ג’ובארה-ענבתא, יום ד’, 23.2.05, בוקר משקיפות: נטי א’, רינה צ’, מיכלינה ד’ (מדווחת) ארתאח (טול-כרם הדרומית) 6:55 – 7:15 כל הפועלים עברו עד השעה 7:00. הפועלות התלוננו שכדי לעבור בשעה 7:00 הן מחכות בתור כבר משעה 4:00. מפקד המחסום סיפר שהשער אמנם נפתח בשעה 5:40, אך היו נקודות בידוק בודדות, בגלל מחסור בחיילים. החיילים מגיעים למחסום בכמה סבבים או קבוצות, בגלל מחסור בכלי רכב. כמות הפועלים העוברים במחסום זה דורשת פתיחה בו-זמנית של עמדות בידוק רבות, אך רק לקראת הסוף נפתחו עשר עמדות. עד אז לחץ האנשים היה אדיר והחיילים עצרו את הבדיקות שלוש פעמים בגלל תחושה של איבוד שליטה. כשהגענו, כמה אוטובוסים המתינו כבר ברחבה למעבר משפחות האסירים.ענבתא 10:00 – 10:10השער נעול. שאלנו את נהגי המוניות לגבי מעבר בהמשך הכביש, לכיוון טול-כרם. לדבריהם, בימים האחרונים לא היו שם מחסומי פתע או חסימות. לעומת זה, הנהגים שוב סיפרו על חיילים שמגיעים לשער ודורשים מהם להתרחק ממנו למרחק חמישים מטר מכל צד. (משמעות הדבר – להכריח את העוברים לעבור כמאה מטר ברגל כדי להגיע לתחבורה בצד השני.) מדי פעם, לנהגים שמתקרבים יותר מדי, מחרימים החיילים את תעודותיהם ואת מפתחות מכוניותיהם.ג’ובארה 7:20 – 7:40, 10:20 – 11:10 במחסום היו שלוש עמדות בידוק: מערבית – ביציאה אל תחום “הקו הירוק”, צפונית – במעבר לכיוון טול-כרם, מזרחית – בכניסה לכפר ג’ובארה. העמדה המערבית היתה מאוישת בעיקר בידי מ”צ, בגיבוי חיילי סדיר מגדוד נחשון; הצפונית – בידי חיילי סדיר בלבד; המזרחית – בידי חיילי סדיר, בגיבוי חייל מ”צ ונציג המת”ק. לדברי החיילים, מטרת העמדה הצפונית היא מניעת מעברם של ישראלים ללא היתר לטול-כרם ולסביבתה. כשהגענו בפעם הראשונה, בכניסה לג’ובארה עמדה מכונית המאפשרת בדיקת מטענים מהירה ושיקופם במקום, עמדת בידוק ניידת. לא היו מעוכבים, לא המתינו אנשים במעברים, המגיעים לעמדות הבדיקה עברו במהירות.כשחזרנו, התנועה במעבר הצפוני היתה איטית ומדי פעם נוצר תור, בגלל בדיקת זהותם של כל נוסעי המכוניות שעברו בשני הכיוונים, על מנת לאתר אזרחים ישראלים. עם זאת, לא עוכבה שום מכונית מעבר לבדיקת תעודות הזהות של נוסעיה. בכניסה לג’ובארה מצאנו שני מעוכבים, שב”חים שתעודותיהם נלקחו לבדיקה. לדברי המעוכבים, הם המתינו כבר כחצי שעה. כחצי שעה מאוחר יותר הם שוחררו לדרכם.כללי המעבר לכיוון ג’ובארה לא השתנו, אך לחיילים, חדשים במחסום זה, לא תמיד הכול היה ברור ובכל מקרה של ספק הם פנו, כמקובל, לנציג המת”ק. כפי שהיינו עדות במחסום זה כבר כמה פעמים, דווקא נציג המת”ק היה הגורם המקשה על האוכלוסייה. הוא סירב בכל תוקף לברר דבר, גם כשזה היה יכול להקל, או לפחות להבהיר את המצב. כך, למשל, היה במקרה של זקן עם שקית ובה כמה פרטי לבוש נשי. הזקן טען שבתו נשואה לתושב ג’ובארה, היא חולה והוא רוצה לבקרה ולהביא לה מתנות. מאחר שלבתו אין טלפון בבית, אי אפשר היה להתקשר ולבקש שמישהו יגיע למחסום מביתה, אך האיש הראה את תעודת הזהות שלו, שבה הייתה עדיין רשומה בתו בת ה-22. הוא ביקש שיבדקו כי שמה מופיע ברשימות תושבי ג’ובארה. פנינו לנציג המת”ק בבקשה לברר זאת עם החמ”ל, מאחר ובמת”ק קיימת רשימת כל תושבי ג’ובארה. הוא סירב ודרש בתוקף שהזקן יעזוב מיד את המחסום. מי שהפגין באמת שיקול דעת והתחשבות במקרה זה ובמקרים אחרים, היה המ”צ איתי. איתי היה אמנם קפדן, אך גם מתחשב וחיפש דרכים לעזור, במסגרת המגבלות הקיימות. החלטותיו עוררו תגובות סרקסטיות של נציג המת”ק – לא ישירות אליו, אלא מאחורי גבו, אל החיילים האחרים.