4:25 – אירתח

השכמנו קום, לבקשת קרין לינדר, והגענו למחסום כשהחושך עוד כיסה את העולם. עמודי התאורה הניצבים בשטח שלפני הכניסה למחסום לא דלקו. אפשר היה בקושי לזהות מאחורי הגדר גוש שחור של אנשים עומד מחכה לפתיחת המחסום. מדי כמה דקות נפתחים השערים המסתובבים, שתי עמדות, וקבוצה נוספת של פועלים מזנקת פנימה למתקן.

בצד היוצאים הייתה הרחבה כבר עמוסה לעייפה בפועלים, פועלות, ומסיעים.

כל זמן שהייתנו במקום, עד השעה 6:30 בערך, לא הפסיק זרם האנשים שבאו אלינו וספרו את ספור הקושי היומיומי שהוא מנת חלקם. החל מהקימה המוקדמת כדי להגיע למחסום בשעה סבירה (2-3 בלילה), על מנת לתפוס מקום קרוב בתור של אלפים שממלא את המקום, ועד מספר העמדות הזעום שנפתח לצורך בדיקת הבאים, החדרים שהם עוברים בדרך, שבהם שוב נדרשים להתפשט ולהיבדק, שגוזלים עוד זמן יקר ומנת השפלה נוספת, המעסיקים שלפעמים לא מחכים וגורמים לאיבוד יום עבודה, הקללות והעלבונות שזורקים לעברם החיילים שעומדים מעל ראשם על גג המתקן, הדרך חזרה הביתה, שהיא שוב אותו דבר בכיוון הפוך וחוזר חלילה. זמן חיי הבית שמצטמצם לאוכל ושינה.

חלק עיקרי בספור הוא העמידה הדחוסה עד כדי כמעט חניקה, או דריסה אחד את השני. אמבולנסים שהגיעו לפני שבוע לחלץ פצועים שנדרסו בתוך ההמון. אנשים נפגעו בגופם ונפגעים בנפשם בתוך הלחץ הזה.

וסוף סוף נכנסנו (אומר הפועל) פנימה, מגלים מעט עמדות פתוחות. מתוך 16 עמדות אפשריות, נפתחות בין 2-6 עמדות שאמורות להעביר אלפי בני אדם. בזמן הצפייה שלנו ראינו כ-6 עמדות פתוחות.

במגרש ההומה בחוץ, איש שמירה עם רובה שלוף ומבט רדוף.

מושגים כמו כבוד, זמן, ערך אדם הלכו להם לדור במקום אחר.

"תעשו משהו, תגידו משהו, אתן סתם עומדות פה ולא עושות כלום. תראו מה הולך כאן, תדברו עם אנשים, תביאו תקשורת". מן אין אונים כזה שאומר: מתייחסים אלינו כמו אל חיות. המנהיגים שלכם, המנהיגים שלנו מוכרים אותנו ואין בכוחנו לשנות.

כבר 5-6 שנים, מי סופר, אנחנו במחסום. אולי זה הזמן להפנות את הזרקור לכאן. להפגין, למחות, להיפגש אם יש עם מי, להביא תקשורת. להראות למי שלא רוצה לראות עוד חצר אחורית עם טוף ועץ זית.

מי מאיתנו אחראית לזה?

גם צבייה ואני נבוא .

בהמשך היינו בג'ברה, ענתבא והמחסום החדש בדיר א-שארף ולא היתה שום פעילות ראויה לציון.