סיכום:

יצאנו היום למשמרתנו מעבר לקו הירוק, לארץ אשר בה הייתה צריכה לקום מדינת פלסטין, בהרגשה שהשתחררנו מהגטו אשר ישראל יצרה לעצמה.  לא רק שאנו נזכרות באדיבות, נדיבות וטוב-הלב של העם הפלסטיני, ובסבלו ארוך השנים, אלא נזכרות גם בשחרור העם המצרי מן הרודן שלו, ובעובדה שאנחנו, גם אם אנו מתנגדות לכיבוש וכל מה שה"משטר" שלנו מסמל, בכל זאת בעלי פריבילגיות מיוחדות בהשוואה לכל ארץ אחרת במזרח התיכון.  אך העולם מתחיל, אט-אט, להבין כי היה טוב לו ממשלות היו קרובות יותר לפעילים בקרב האזרחים ולחברה האזרחית בכלל, לא רק מטעמים מוסריים אלא גם מטעמים מעשיים.  ללא אופוזיציה ממוסדת אשר תובעת לא רק חופש אלא גם צדק חברתי, משטר דמוקרטי אינו יכול להתקדם.  לפלסטינים אתם שוחחנו היה, כמובן, דעות משלהם על המצב.

12:30  במשתלות, אצל הירקן, וליד שער 1392 בגדר ההפרדה

מה ששמענו כאן על מצרים היה מגוון הערות בנוגע לשלטון הרודנות הארוך של מובארק, העדר זכויות אדם וחופש ביטוי במדינות ערב, כולל ברשות הפלסטינית, הרבה על שליטת הממשל באירועים המתחוללים ובטלוויזיה, וגם "מה זה נוגע לי?" – הערה זו מפי צעיר הממתין לפתיחת שער 1392.  יש לו שני ילדים קטנים ומייחל לשוא לקבלת היתר עבודה בישראל במקום להסתפק בתעסוקה במשתלות כאן.

הצבא מגיע בשעה 12:55 – שני רכבי המר וששה חיילים שנראים חדשים ולא רגילים לעבודה כאן.  עליהם להתמודד עם פתיחת השערים בגדר ההפרדה, שם שלוליות עמוקות אחרי הגשם, וקשה לפתוח את השערים לרווחה.  יש גם בוץ אדמדם סמיך דרכו חייבים הפלסטינים לעבור – עם עגלות החמורים והסוסים שלהם והאוטובוס הגדול של בית הספר אשר מחזיר את התלמידים הביתה.  רק הכבשים בעדר הגדול, שערותיהם מלאות בקשרים ומכוסות בוץ, עושים רושם כי לא אכפת להם, וכמוהם עצי הדקל על טנדר שענפיהם מתנופפים ברוח.

עזון

אנו מנסות לשוחח עם אנשים שונים, אבל שומעות  רק כי הכל היה בסדר, ואפילו "נהדר."  אדם אחד אומר "בטח אצלי בסדר.  יש לי היתר עבודה בישראל."

דיר שאראף

מזמן לא בקרנו את האחים חוואש.  מזמן אין מחסום בבית איבא!  אנו מתפלאות ושמחות לשמוע אח אחד מדבר כבר אנגלית:  "אנו עובדים עם סין עכשיו, והם מדברים אנגלית…"  התוצרת שלהם אינה רק עבודת הנגרות הערבסקית כפי שהיה בעבר, אלא יש להם חברה גדולה מאוד העוסקת בזכוכית, והמחסן הענקי שלהם מלא ארגזי זכוכית גדולים המיובאים מטורקיה ומסין.  הרי דוגמא של משק מתפתח ומצליח, דבר אשר קראנו עליו אך לא ראינו במו עינינו.

בדיר שאראף אומרים לנו כי היות וכולם רוצים שינוי, מה שמתרחש במצרים אינו בלתי-צפוי, ושדברים עשויים להשתנות בירדן, בסוריה, בלבנון, וכו'.  יש האומרים כי מובארק צריך להסתפק ב-30 שנות ממשל; אחרים אינם מאמינים שיילך.

שבי שומרון

אנו נוסעות בכביש מס' 60 לשבי שומרון כדי להתבונן במחסום הקודם שכבר איננו, ושמות לב כי השערים הצהובים הגדולים עוד נמצאים, מוכנים להפעלה.  הבסיס הצבאי המעליב מוסתר היטב עכשיו, הרווח בחומה מלא בתוספת בטון, דלת מתכת צרה ונעולה בתוכה.

ענבתא

מעט סימנים של האביב הצפוי, ונצנוצים של אדום וורוד מתוך שפע השיחים הירוקים.  יש גם מחסום דרכו התנועה נוסעת ללא הפרעה.

ג'וברה

אין אנשים המנסים לצאת מהשטחים הפלסטינים הכבושים.  אנו ניגשות לעמדה אחת מתוך השתיים הפתוחות והחייל שואל מדוע הגענו אליו במקום לשני; החייל השני מצתחקק אתו, כאילו להשתיקו.

ארתאח

פלסטינים מעטים נכנסים לבנין המסוף, והשומר קורא לעברנו, "ווטש?"  כאשר אנו עוזבות, מגיע אוטובוס גדול מלא גברים ונשים למגרש החנייה של המסוף.  הנהג מספר לנו כי הוא אוסף אותם כל בוקר בשעה 5:30 כדי להובילם לקטיף הדרים בפרדסים ליד רמלה.

סלעית

כתבה השבוע ב"הארץ" (4.2.11) על צור יצחק, שם הולכת ונבנית עיירה שלמה של בתים גבוהים ליד טייבה, היישוב הפלסטיני הישראלי, שאין לו לאן להתרחב, עוררה את סקרנותנו.  עלינו על גבעה לראות את התופעה, בנוייה על אדמות שהיו פעם שייכות לטייבה, אך הופקעו מן התושבים בשנות ה-50 וה-60.  לא זו בלבד, אלא ברור כי היישוב תוכנן להשתרע לאורך התפר המזרחי כדי לטשטש את הקו הירוק שכבר אינו מופיע במפות ישראליות.  לא קשה להבחין כי יישוב זה, למרות שהוא נמצא ממערב לקו הירוק, הוא מרכיב בפרנויה הישראלית, נסיון לחנוק את טייבה.  "בונים ליהודים והורסים לערבים."  נסענו הלאה, משאירות מאחורינו את צור יצחק על המגורים החדשים המסיביים שלו, המתאימים יותר לעיר מאשר לאזור כפרי זך, והגענו למושב צור נתן השלו, השוכן פחות או יותר על הקו הירוק, וממנו כביש יפה, סלול ומואר היטב, מוביל כעבור קילומטר או שניים נוספים להתנחלות סלעית, ממוקמת על גבעה עם נוף מרהיב למזרח, לדרום, לצפון, ולמערב ממנה הגענו.  עזבנו את ישראל מבלי להניד עפעף וחזרנו שוב לפלסטין, לשטחים הפלסטינים הכבושים.