סיכום

אנו רגילות להיות ידועות כ"פעילות," ולתאר כך את עצמנו.  אך לאחרונה קראו לנו "מתנגדות," מושג אשר בקושי מתאר מי אנחנו ומה אנחנו.  אנו מתנדגות היות ואנו מתנגדות למדיניות הממשלה.  אנו מתנגדות החולקות על השמרנות הפוליטית של הרוב בישראל, ואנו מוחות ואף פועלות לפי המסורת שהתפתחה בעשר שנות קיומו של ארגוננו העממי.  איננו מקבלות מוסכמות, איננו מסכימות לציית לתקנות ההתנהגות של ישראלים, שרבים מהם, אם לא רובם, מאמינים מה שנאמר להם על ידי אחרים.  ומעל לכל, אולי, אנו מפיגות את המיסתורין של האמונה שרוב הארץ פועלת על פיה בכך שאין אנו סומכות על סמכות חיצונית אלא מתבססות על הסמכות הפנימית שלנו, מאמינות למה שרואות עיננו, "מעידות," ובכך שומרות על חופש הדיבור והמחאה עליהם הארץ חייבת לסמוך.

להלן, מה שהיינו עדות לו היום:

חבלה

13:03 – השערים פתוחים.  למעשה, בכל צד של גדר ההפרדה רק אחד משני השערים פתוח.  השער להולכי רגל, אותו התקינו חדש רק לפני מספר חודשים, נעול.  חם, וחייל אפילו שואל האם אנו זקוקות למים!  המ"צ-ית הבלתי-נמנעת מדברת עם גבר בעגלה רתומה לסייח, בו יש גם ילד קטן, ונראה כאילו יש מחלוקת – אך לא, טעינו, אין דבר כזה – כפי שאנו רואות כאשר הוא עובר לידנו מאמצע אזור גדר ההפרדה.

13:07 – ג'יפ צבאי מגיע, ונראה כי הוא מביא רק מנה אחת של ארוחת צהריים לחייל שברור כי הוא ארותודוקסי.  יש שלושה חיילים מלבדו במחסה מבטון שעל גדר ההפרדה, חייל נוסף במחסה הבטון מעברו השני, ואחד או שניים בפנים, הרכב מלא, מעבר לדרוש ביום הקיצי החם הזה באזור התפר.

גבר מגיע בצד שלנו, יחד עם אשה מבוגרת יותר, והוא חוזר ואומר וחוזר ואומר כי חלק מהחיילים הם טובים וחלק הם רעים.

שמענו, אך לא ראינו בעצמנו, כי עכשיו אסור להעביר דרך גדר ההפרדה מספוא לבהמות, לכבשים ולסוסים.  מי שזה עתה קודם לתפקיד המת"ק כנראה אינו רואה כבך כל פסול.  עוד מסמר לחיזוק הכיבוש, וכרגיל הדברים אינם נראים טוב ואנו תוהות מה עומד על הפרק.

13:15 – כאשר אנו עוזבות את השער החקלאי, אחד מהבעלים של המשתלות, המוכר לנו, שואל האם אנו רוצות מים.  כבר יש לנו, בבקבוקים.  אך הוא מכניס אותנו לצריף שניתן לפלסטינים על ידי המנוניטים ושירות הסיוע הקתולי כאשר האינתיפאדה השנייה החלה לפני שנים רבות, ומציע לנו לשתות ממי המעיין.  אנו מרגישות כאילו ניתנה לנו זכות מיוחדת כאשר אנו לוגמות מן הצינור את המים הקרירים, הכמעט מתוקים, וחוששות כי בקרוב הכובש יסגור גם את הברז הזה.

כביש מס' 55

אין משהו מיוחד, רק הרבה תנועה, פלסטינית וישראלית.

בית איבא ודיר שאראף

סימנים ראשונים של עושר.  האחים הוואש, המיבאים זכוכית מסין אשר מגיעה מאשדוד לשכם דרך גב-אל-גב באירתח, ועבודת הנגרות שלהם, היפה כתמיד, שמוזמנת על ידי פלסטינים עשירים מישראל ומפלסטין.

ענבתא, ג'וברה, ארתאח

התנועה זורמת בענבתא, לא רואים חיילים וגם איש הקפה אינו נמצא בצומת.  ביתו של אבו חאתם בג'וברה מקושט בסרטים צבעוניים:  עוד חתונה?  אך הסלעים הלבנים סביב אדמתו, או חלק ממנה, גם חשובים, וממשיכים לבנות מחדש את גדר ההפרדה, אם כי לא בשעה הזו.  הרבה קרונות מגורים של פועלים במגרש החנייה שנבנה לפני שנים כה רבות, אך לא בכדי לאחסן רכבים כאלה.

16:20  ארתאח

פועלים רבים חוזרים הביתה, אין קרוסלות או מחסומים בדרך חזרה – לפחות לא על ידינו.  יש צורך לתמרן כדי להעביר מקלט טלביזיה או ציוד חקלאי דרך הקרוסלות הרבות שמעבר לתחום הראייה שלנו.  למרות החום, יש לאנשים זמן להתבדח אתנו:  "כן, בבוקר הכל מצוין," או "מה שלומכן היום, בנות?" – והפעם, למרות שבמשך כל חיינו פעלנו למען זכויות נשים, אין אנו נעלבות. אופיים החביב ומצב רוחם הטוב לרוב של הפלסטינים מעוררים יראת כבוד.  המראה ראוי להתפעלות.