החלטנו לצאת למשמרת שחר לאחר דיווח מלפני שבוע שהתריע על בעיות במעבר הפועלים. בסה"כ ראינו מעבר מהיר יחסית ללא בעיות מיוחדות, מלבד עצם העובדה של הצורך להגיע מכל קצווי הגדה למחסום מעבר אחד וממנו לנסוע למקומות עבודה בכל איזור המרכז.

04:30 ארתאח.

על הכביש בדרך לארתאח פלסטינים הולכים ברגל (לא ברור עד לאן). מגרש החנייה מלא מכוניות טרנזיט האוספות העובדים לדרכם. בשטח פזורים מאות רבות של עובדים שעברו כבר את הבדיקה ומחכים להסעה. יושבים /עומדים בקבוצות, מעשנים, אוכלים ארוחת בקר שהביאו עמם וצובאים על הקפטריה שבעליה עושים את ה"מכה" כל שחר במכירת קפה, תה ושאר תוספות.  גם בדקנו את נקודת הכניסה לבידוק (מאחורי עוד גדרות וסככות שהוקמו ולא ברור לאיזו מטרה) והקרוסלות נפתחות בקצב מהיר. בשעה 05:00 כבר היה התור מצד הנכנסים קצר למדי. האנשים שדיברנו איתם דיווחו על מעבר תוך שעה (להם זה נראה די מהר…)

06:05. אייל.

התמונה המתגלה באייל די דומה: השטח מלא בהמוני אדם ובהמוני מכוניות יוצאות ובאות. בגלל מבנה המקום (גם כאן נוספה בניה של מסלול מקורה), אי אפשר בעצם לראות את תור הנכנסים או את היציאה הישירה של האנשים. גם כאן אמרו כמה פועלים שנשאלו כי "המעבר בסדר".

לקראת היציאה תופס אותנו נהג של טרנזיט: הוא מירושלים ומוביל פועלים בכל רחבי שטחי הכיבוש. הוא מדבר מנהמת לבו וברור שאנחנו ההזדמנות להוציא קיטור ותיסכול, כולל עלינו: "מה אתן עושות? באות, עומדות ורושמות…. שום דבר לא השתנה."…. וכהנה וכהנה. אני חושבת בליבי : מה הם – הפלסטינים, קשיי היום – חושבים עלינו ? איך הם רואים אותנו??? 

היה מוקדם מדי לנסוע לחבלה שם נפתח המחסום ב- 7 וחזרנו הביתה.