מחסום אר-רם:

18 מכוניות ממתינות ביציאה מהמחסום.

הבנייה בשכונת דחיית-אל-בריד נמשכת בקצב מזורז לקראת ההפרדה בין השכונה לבין אר-רם שתהפוך סופית למובלעת. עכשיו תושביה מצויים "בשלב ההתרגלות" ( ביטוי ששמעתי בעבר מאחד ממפקדי המחסום לגבי שינויי נהלים במקום).

– נסענו לאורך החומה בצדה הפלסטיני. אירית שלא הזדמנה לכאן זמן רב ונור שזו לה פגישה ראשונה עם המקום היו המומות ונסערות.

המשכנו אל הכפר קלנדיה כדי לראות מה עלה בגורל פסיקת בית המשפט באשר לפתיחת דרך לתושבי הכפר לכוון אזור התעשייה עטרות (שכאמור כבר לפני כמה חדשים פסק לטובת תושבי הכפר).

הדרך אל הכפר המצוי בסמיכות למחסום, מרחק שניתן בימים עברו לעשותו בהליכה במשך זמן קצר, התארך בגלל הביתור והחומה למרחק של כ-5 ק"מ בדרכים משובשות.

המסלול אל הכפר הביא אותנו למסקנה שהכיבוש שינה גם חוקי יסוד בגיאומטריה ודרך שתי נקודות לא תמיד עובר קו ישר אחד.

באופן בלתי מפתיע הסתבר לנו שבשטח אין שינוי. ששער התקווה של תושבי הכפר נשאר נעול וחסום.  (תמונה תשלח בנפרד).

מחסום קלנדיה:

לפני שנכנסנו למתחם המחסום עלינו בשביל המקביל לחומה. כתובות חדשות וציורי קיר שטרם ראינו מאתרים את החומה. 

– זו אולי הדרך היחידה של הפלסטינים להתבטא ולהעביר את  תחושותיהם ומחאתם לגבי המציאות בה הם חיים, את הרגשתם כלפי הכובש ואת וזעקתם שאינה נשמעת ומהדהדת בעולם.

 חשוב לתעד ולהפיץ עדויות אלו.

4.20 – בכניסה למחסום עצרנו לשיחה עם מיודענו מוכר הקפה שסיפר על מצוקת הרופאים בכל בקר מזה כשבועיים, מאז שנכנסה לתוקפה הגזירה החדשה לפיה מותר מעברם לתחומי ירושלים רק דרך מחסום קלנדיה. מחמוד סיפר שעשרות רופאים ועובדי רפואה נוספים להמוני האדם הממתינים לתורם כבר משעות הבקר המוקדמות. באותו היום (יום א') היה המצב קשה מהרגיל משום ש-14 אוטובוסים של חוגגים נוצרים עשו את דרכם לעיר לוד.

בתוך המחסום, למרות ששלושה מסלולים היו פתוחים, לא ניכרה התקדמות. בכל כמה דקות הודיעו במערכת הכריזה שאחד מהמסלולים נסגר ויש לעבור למסלול האחר: האחרונים הפכו ראשונים, הראשונים הזדנבו אחרונים ובטרם ניכרה תזוזה, שוב הודעה: גם המסלול אליו הצטרפו נסגר ויש לעבור הלאה.. .אנשים התרוצצו כבמלכודת עכברים מנתיב לנתיב שוב ושוב.

4.50 – הודעה חדשה נשמעה: בעלי ת.ז. כחולות לעבור למסלול 5., שוב ריצה, שוב היפוכו של התור, אלא שמי שכבר הגיע אל מול חלון החיילת התבשר שעליו לשוב על עקבותיו: "פה עוברים בלי תיקים ושקיות" צעקה החיילת לעברם. אדם בגיל העמידה, שמיהר למקום עבודתו בקונסוליה האמריקנית ובידיו היו מספר כרטיסים, טלפון נייד ומפתחות ביתו, נאלץ לחזור לאחור בשל הטלפון והמפתחות משום שגלאי המתכות במכונת השיקוף היה מקולקל והמגנומטר הרעיש. לכששב למסלול מס. 4 ננזף, יש לו הרי ת.ז. כחולה:"כאן עוברים רק בעלי תעודות שטחים!" ושוב לאחור. ארבע פעמים עבר אדם זה את תהליך העמידה בתור, סירוב וחזרה על עקבותיו.

אירית הצליחה לדבר עם מפקד המתקן  אבוחצירה שהפנה אותנו לסגנו אלי שאמר שהוא בודק את הנושא. מהדי, מפקד פלוגת יחידת המעברים גם בדק  וגם טיפל בנושא, כמוהו המוקדנית בחמ"ל עוטף שאף הבטיחה שנציג המת"ק יגיע במהרה למקום (הוא לא הגיע כמובטח). נור הצליחה בדרך פלא לתקשר עם החייל בעמדה הקדמית שהסביר לה שזה הכול בגלל שבכל רגע מצפים לביקור מג"ד ואילו מהדי אמר לי שזו תוצאה של מחשבים שהתקלקלו…

– לאמת לא היתה משמעות, לא לגבי הפלסטינים ולא לגבינו. העובדות דיברו בעד עצמן. למעלה משעה נמשך טירטור ותיזוז האנשים ששאלו: (כמונו) "איך ואיפה יכול לעבור אדם שיש לו גם תעודה כחולה וגם תיק?" (מילכוד!).

אנשים שבמרוצתם מתור לתור פלטו לעברנו רסיסי משפטים ושאלות: האם זו אינה התעללות? האם כך מתנהגים לבני אדם? דברים שהותירו אותנו אילמות.

אחת התופעות שהיינו עדות לה בהתנהגותם של הפלסטינים שהדהימה ועניינה אותנו, היו גילויי ההומור שבאו לאחר הכעס והייאוש. כמו היהודים בגולה, כמו שסיפר לי סבי על ההומור שהיה בבחינת דלק ומרפא לנשמה באין אחר. היפוכו של גלגל.

5.30– כאילו יד נעלמה פוגגה את הלחץ ורק יחידים נותרו במעברי המחסום.

שוב תמהנו על שמו של המקום:"מעבר גבול".

– ישראל המתהדרת בהיותה מדינה מתקדמת ורואה עצמה חברה ראויה בקהילת העולם המערבי, מקיימת שיגרה במקום הקרוי בפיה "מעבר גבול" שאין לה אח ורע במעברי גבול במפגרות שבמדינות העולם השלישי.

מחסום ליל/ג'בע:

6.15 – הדרך שלפני המחסום שוב אינה מחורצת. החיילים הסבירו שתיקנו את הכביש מפני שהחריצים היו גורמים להאטה בתנועה. אך הרי זו בדיוק הסיבה, כפי שהסבירו לנו לפני מספר חדשים שבשלה חרצו את הכביש. לא ניסינו למצוא הגיון בתשובות שסיפק הצבא או במעשיו.

מצדו השני של המחסום, ממזרח למערב נותר הכביש מחורץ באורך של כ-15 מטרים בקדמת המחסום.