א-ראם וקלנדיה, יום שלישי 26.10.04 בוקר משקיפות: רחל א., חנה י. (מדווחת) א-רם 6:40 שני חיילי מג”ב מעבירים את הילדים מהר וביעילות. רישום הולכי-הרגל זרם בהתחלה ואחר כך פסק, ללא סיבה מובנת לנו. בחור פלסטיני מחכה ליד המחסום ומתבדח עם החיילים. נראה, שהם מכרים ותיקים. מתברר, שהוא ומשפחתו גרים בא-ראם, מצידו הצפוני של המחסום. יש להם חנות מכולת בבית-חנינא, מרחק הליכה של עשר דקות מהבית אך מצידו הדרומי של המחסום. כבעל תעודת זהות כתומה, אינו רשאי לעבור את המחסום ולכן הוא רגיל לעבור דרך ההרים. לעיתים נכנס מג”בניק לחנות ומחזיר אותו אל מעבר למחסום, לא-ראם. כיוון שהיום הלך לחנות ללא תעודה, המג”בניקים דרשו שיטלפן לאחיו ויבקש ממנו להביא את התעודה למחסום. הוא סיים את סיפורו וחייך חיוך גדול: “בעוד חצי שעה אני חוזר לחנות דרך ההרים, והחיילים יודעים זאת”. מג”בניק אחד התעניין באתר שלנו, ושמחנו למסור לו את הכתובת. קלנדיה 7:30 . החיילים בקלנדיה לא שיתפו פעולה היום – לא ענו לברכתנו ולא לשום שאלה. המפקד במקום ביקש מאתנו להתרחק ולא לדבר איתם. פלסטיני שבתעודתו רשום שהוא מקלקיליה, טוען שהוא גר שנים בסביבת רמאללה. לפי דבריו החיילים יודעים שהוא מורה בא-ראם ונותנים לו לעבור כל יום, הלוך וחזור. היום הוא הוחזר לאחור, אך לאחר המתנה קצרה נתנו לו לעבור בכל זאת. כך הוא תלוי כל פעם מחדש בחייל שבודק ובאיזה מצב רוח יש לו באותו רגע.פלסטיני שהתארח בירושלים ומכיר כנראה את נוכחותנו, היה בדרכו לעבודה ברמאללה. הוא אמר לנו שהזמן הגרוע ביותר לעבור מקלנדיה לירושלים הוא ביום חמישי אחה”צ, כאשר אנשים חוזרים מהעבודה הביתה לסוף השבוע. כל יום הוא עובר מביתו לרמאללה די מהר, אך בימי חמישי הוא עומד במחסום לפעמים שעתיים. הוא בפירוש ביקש את עזרתנו בעניין הזה. חבורת נערים מתגודדת בכיכר מדרום למחסום קלנדיה. על שאלתנולמה הם לא בבית הספר הם עונים שהמנהל שלח אותם הביתה בגלל שאיחרו. “אנחנו מאחרים כל יום בגלל המחסום,” הם מוסיפים בשמחה רבה. ברור, שהם מרוצים מאוד מתירוץ כה משכנע.