קלנדיה וא-רם

בדרך הפתלתלה שמובילה לעמדות החיילים עמדה בראש שמוט אישה וגופה נשען על מוט מעקה ההפרדה.

“חולה?” שאלתי והרגשתי מטומטמת, כי המבט הלח בעיניים, הרעד של הגוף, גון הפנים הצהוב והיבבה הקטועה לא השאירו מקום לספק.

“סרטן”, אמרה האישה וטפחה על בית החזה, “לבית חולים”.

שילבנו זרועות והתקדמנו לאט, צעד צעד.

למראה פניה האנשים שבתור מיהרו לזוז, לפנות את דרך, ופעוט שנדחק הצדה עם אמו הביט באישה ופרץ בבכי.

בתוך עמדת הבידוק, מול החייל שבעמדה, נאלצנו לשחרר את אחיזת הזרועות כדי לאחוז בתעודות.

האישה הוציאה תעודה ירוקה ומכתב מרופא ונייר מבית חולים ואישור מעבר והצמידה אותם בשתי הידיים אל הזכוכית. הצמדתי את התעודה הכחולה שלי מעל הירוקה שלה. גוף האישה המשיך לרעוד, והראש נטה קדימה והפנים כמו הניירות נצמדו לזכוכית.

מבטו של החייל נדד מהניירות למחשב וחזרה אלינו ושוב אל המחשב ואז אל שתי התעודות, אל התעודה הירוקה שלה ואל התעודה הכחולה שלי. אז הביט בי, לא בה, ואמר: “את יכולה לעבור. היא לא”.

אני, שתמיד יש לי הרבה מילים, כל מה שיצא לי מהפה זה :”מה…”  “את יכולה לעבור, היא לא”, חשב שלא שמעתי? והסביר לי, לא לה, “היא מנועה”.

אז איבדתי את זה.

אני לא יודעת מה אמרתי. אני רק יודעת שהרבה אמרתי ושלא זזנו משם. לא היה לאן.

ואז,

אני לא יודעת למה ואיך ותוך כמה זמן הכמו נס הזה קרה, אני רק יודעת שאז החייל אמר בקול רך, קול שכאילו יודע שאנחנו אחת, “בסדר, תעברו”. שוב נצמדנו זו אל זו ושוב התחלנו ללכת כמו גוף אחד, לאט, צעד צעד. אחרי צעד או שניים עזבתי אותה לשנייה, חזרתי אל החלון, אל החייל והתנצלתי. אפילו שלא ידעתי על מה אני מתנצלת, ידעתי שזה נכון.

עוד הייתה לנו דרך ללכת עד ליציאה מהמתחם, אל צדו האחר של המחסום. דרך קצרה ארוכה שבסופה, שם על שפת המדרכה היא קרסה ביבבה חרישית וראשה בין ידיה.

הזעקתי לעזרה את נהגי האוטובוסים שבתחנת ההתכנסות שלקחו חסות על האישה להמשך הדרך.

לוויתי אותה במבט עד שהושיבו אותה במושב שעל יד הנהג וראיתי את היד הרזה מורמת לשלום הולכת ומתרחקת.

*

על יד הכניסה למחסום הרכבים, בשעה של הפוגת קפה, שלושה זוגות רגליים זינקנו בעקבות ניקולא, תייר מארגנטינה, שצעד בביטחון פנימה אחרי המכוניות הנוסעות.

השגנו אותו במטר האחרון לפני שחצה את קו האל-חזור, את קו הכניסה לשטח ההריגה והחזרנו אותו אחורנית.

העובדה שמי שעובר את קו האל-חזור דמו בראשו היא מהעובדות ש”כולם יודעים את זה”.

שם, במקום ההוא אין שילוט שמזהיר. שם יש רק חמושים וקני רובים ומפעם לפעם גופות.

א-רם תמונת מצב שלאחר הפיגוע מול מטה המשטרה:

האוויר רווי גז, העיירה אפופה בעשן.

עשן בהיר מרימוני הגז שהצבא ירה פנימה ועשן כהה מצמיגים בוערים שנערים גלגלו החוצה.

הצעירים תושבי א-רם הגיחו מהסמטאות, היו מהם רעולי פנים ואחרים בפנים גלויות, ניצלו שניות של הפוגה בירי כדי לרגום באבנים את החיילים שהתמקמו על הגבעה ומאחוריה.

“השהיד” להגדרת הפלסטינים, “המפגע” להגדרת הישראלים, גר פה, בא-רם.