הגענו ל-א ראם בסביבות השעה 2. היה תור די ארוך של הולכי רגל (כ-20-30) ותור המכוניות היה ארוך למדי גם הוא. האווירה הייתה יחסית רגועה ונטולת מתח ולאחר שיחה קצרה עם הממתינים המשכנו לדרכנו

 כאשר הגענו לקלנדיה ב-2:30 מצאנו תור של כ-100-125 הולכי הרגל ממתינים. על כולם היה לעבור דרך גלאי מתכת אחד ולאחר מכן להציג את מסמכיהם לאחד משלושת הבודקים, לפחות שניים מהם מתנדבים. צוות הבודקים תוגברה ע”י מילואימניק מהמת”ק שהיה מצויד במחשב נייד ובחן את יעילות העבודה הממוחשבת. בחור זה וגם אחד המתנדבים עזרו שניהם במספר אירועים שהחלו להתפתח והופסקו בעיבם הודות להתערבותם ולהתערבותנו.היחידה המאיישת את המחסום היא עדיין יחידת ההנדסה הקרבית עם תגבור כמה חבר’ה שנותרו מיחידת המשטרה הצבאית. כאשר הגענו היה יוחאי הקצין הבכיר במחסום. הוא סיפר שההוראות הן להעביר ילדים עד גיל 16, גברים מעל 50 ונשים מעל גיל 45. כמו כן הוא סיפר על הנהגת הקלות לגבי תושבי נפת רמאללה: גברים מעל גיל 40 עוברים, ונשים מעל גיל 35. בכלל, הייתה אווירה עניינית במחסום עם מעט מאד מתח. התרשמנו שהחיילים מנסים לעבוד ביעילות. מקרים של אנשים שניסו לעבור בלי להמתין בתור טופלו בקצה הצפוני של הרחבה. למעט אנשים חולים וכמה אמהות עם תינוקות בני יומם על הידיים כולם הופנו לתור. מדדנו את זמן ההמתנה בתור ונראה שהבודקים הצליחו להעביר כ-100 איש בכ-12 דקות. אולם התור לא התקצר במשך כל שהותנו במחסום כיוון שתוגבר בשטף המגיעים מרמאללה. היו שני מעוקבים שנתפסו בטורה בורה כאשר הגענו. הם טענו שהם ממתינים כבר 4 שעות. ישר שלפנו כרטיסים של המוקד ונתנו להם להתקשר מהטלפון שלנו. המוקדנית (ניהייה שמה) התלבשה על העניין ושני המעוקבים שוחררו כעבור שעה. עד שהם השתחררו כבר הובילו קבוצה חדשה של 4 מעוקבים נוספים והושיבו אותם ליד המגדל. החייל במגדל לא נתן לנו לגשת אליהם אז שוחחנו מרחוק (כ-5 מטר). אחד המעוקבים התלונן שהחיילים בטורה בורה החרימו פלפון מחברו (ששתק) וקרע את פנקס הצ’קים של השני וגם החטיפו לו מכות. חייל ששמע את הנאמר התחיל להתחמם וכמעט ודרך את נשקו “מרוב עלבון על שהשמיצו את חבריו.” הצלחנו להרגיע את החייל במלים מפייסות אך כך נודע לנו שהיחידה בטורה בורה היא חלק מאותה פלוגת הנדסה קרבית שמאיישת את המחסום. כעבור חצי שעה בקשנו שוב למסור את טלפון המוקד ולהפתעתנו החייל עצמו לקח את הכרטיס ומסר אותו למעוקבים. המוקד פעל ביעילות ביום ג’ והמעוקבים שוחררו אחרי שעה. עוד תקלה שכמעט ונגמר באסון היה עם אדם מבוגר שטען שהוא חולה ובקש לעבור את המחסום מבלי להמתין בתור. החיילת אליה פנה לא מלאה את בקשתו ולטענתו אף העליבה אותו. האיש, שהתברר כחולה במחלת הנפילה, התחיל להתרגש ולא היה יכול להירגע. כולם ניסו להרגיעו (חיילים, מתנדבים וגם איש המת”ק), כולל גם אנחנו. בסוף הוא הלך לדרכו בכוחות עצמו. בסביבות 3:30 הופיע שחר המ”פ במחסום והצליח להעכיר את האווירה. בתור הקדמה הוא קרא לצוות שלנו וגער בנו על שנשות מחסוםוואטש נוהגות להיכנס לתוך המחסום עצמו. הוא אסר עלינו לעשות זאת והקשיח את נוהלי העבודה של חייליו מול המבקשים לעקוף את ההמתנה בתור. ככלל הוא התנהג כאילו הוא סובל מלחץ נפשי מוגבר. בשעה 3:45 הגיע הצוות הרגיל (רוני, דרורה ואיה). שמחנו מאד לפגשם (סו”ס). עשינו אתם חפיפה של שעה ונסוגונו לתל אביב.