א-ראם, קלנדיה, יום שני, 1 במאי 2006, אחה”צמשקיפות: ג’ודי א., נעה א.י. (מדווחת)ערב יום הזיכרוןא-ראם: כמעט שומם. אין מכוניות בכיוון לקלנדיה, בכיוון ההפוך – בודדות. מעט הולכי רגל.אנחנו ממשיכות בטרנזיט לקלנדיה.קלנדיה:הטרנזיט נוסע בכביש העוקף סביב המחסום, בפנייה לכיוון הכיכר, מצידו השני של המחסום – חושך בעיניים: רכבים צבאיים חוסמים את שני הכיוונים, והמכוניות – שעד אתמול אמנם לא זכו להיכנס לירושלים אך הרוויחו מחסום אחד פחות – נבדקות אחת-אחת. פקק גדול של למעלה ממאה מכוניות מכיוון רמאללה-קלנדיה. הרבה נהגים, כמו הישראלים, מנסים לעקוף, וכך נפתח טור שלישי מקביל והפקק נהיה כאוטי לגמרי. החיילים (לא מג”ב), יש לציין, אדיבים ויעילים. בודקים כמה מכוניות סימולטאנית. לא נכנסים לפאניקה מאינסוף הצפירות. קצין אחד בדק תעודה של הולך רגל, החזיר אותה לאחר 10 דקות בערך ואמר “סליחה”, בכוונה מלאה.מחסום הרכבים לכיוון ירושלים, המהוגן – רגוע. גם מחסום הולכי הרגל. השילוב של סגר עם המדיניות של קיצוץ (מאסיבי כנראה) במתן אישורי כניסה הפכו את המחסום לידידותי למשתמש. תוך דקה וחצי עברנו, אנחנו ושתי נשים פלשתינאיות. תענוג.שוב א-ראם:במחסום הורידו בחור שטען שיש לו אישור שהייה אך הוא נשרף לו. ירדנו איתו. הוא ניסה להתווכח, אך לשווא. לא היה טעם להתערב.בעלייה בחזרה לכביש הראשי – ניידת משטרה, עוצרים לבדיקות משלהם. גם להם מגיע. ותפסו שלל – שב”ח. אחרי כמה בירורים לקחו אותו בניידת ונעלמו.פגשנו אדם שפתח איתנו בשיחה על מצב זכויות האדם (כטיזר). הוא קיים כמה פעמים קבוצות שיח פלשתינאיות-ישראליות. כרגע הוא פסימי לגבי המצב. לא רואה סיכוי לסיום במאה השנים הקרובות. לו יש תעודה כחולה. לאחיו יש בית ברמאללה ובבית חנינה. עד לא מזמן גר בבית חנינה. אך יש לו תעודת שטחים, ועוד מרמאללה, מה שאומר שאין לו שום סיכוי לקבל אישור שהייה בביתו (כמו אלה בבית ג’אלה).זה אקורד הסיום למשמרת זו.