תקציר

"מי האחראי כאן" אינה פתיחה או הסיום של בדיחת קרש, אלא תיאור חד של הכיבוש. אין אלה רק ההשפלה הנמשכת והטרטור ללא קץ, אלא האופן המאולתר – כשהנשק בהיכון – שבו הכובש עוסק בענייניו, כאשר לעתים הוא יוצר תוהו ובוהו, אך מוודא שהאחריות לכך מועברת לאחר.

 12:50 ג'וברה

מעט כלי רכב נכנסים או יוצאים דרך המחסום. כאשר אנו עולות לכפר שני זאטוטים משחקים בפחיות ריקות שמצאו לצד הדרך. מהות המשחק הוא לסדר אותן בשורה לרוחב הכביש (הם למדו היטב ממה מורכב מחסום) ואז לבעוט בהן כדי לפזר אותן לכל עבר ואז להתחיל שוב הכול מההתחלה. אין זו דרך גרועה לתאר את 40 שנות הכיבוש! אנו שמות לב לפנים האומללות המעוררות חמלה אצל הזאטוטים. אין אף חיוך אחד אצל הילד או אצל הילדה, אשר עיניהם הכחולות והבהירות מביעות עצב שובר לבבות.

13:00 — א-ראס

הגיעה שעת הצהריים והחיילים נינוחים ואוכלים, אולם נשארים על משמרתם. אין בדיקה של מעט המכוניות העברות מטולכרם או אליה או מג'וברה או אליה. אנו דוחות את הזמנתם להצטרף אליהם לספל קפה.

שער 753

גם כאן הגיעה שעת הצהריים. יש להעיר שגם כאן, כמו בכל המחסומים שבהם ביקרנו, יש שלט גדול אדום ולבן המציין שאחרי השלט משתרע "פלסטינה"  – בערבית, אנגלית ובעברית (אכן כי ה-A של שטח A כבר נמחק).

13:15 — ענבתא

אותו השלט גורם לנו "צרות" בענבתא. כאן חונה טנדר משטרה כחול (ישראלי) ליד מגדל השמירה ושני שוטרים מציקים (אין מילה אחרת לכך) בעיקר למכוניות ישראליות (ישראליות פלסטיניות). אנו עומדות כהרגלנו, ליד המחסום המרכזי, ליד מגדל השמירה. החיילים מתייחסים באדישות לנוכחותנו – למען האמת הם אדישים לכל הסובב אותם. הם מעבירים את זמנם באכילה, שתייה ופטפוט ולעתים אינם טורחים לאייש את כל שלושת המחסומים. ואכן אין צורך בכך, כי השוטר הישראלי עושה את כל המלאכה, כולל הצורך להגיד לנו שאנו "מטרידות את החיילים". לא הם ולא אנחנו החלפנו מילה בינינו! "חיזרו 50 מטר" מצווה עלינו אבו אסלן (ענידת תג שמי היא חובה במשטרת ישראל). אנו תמהות אם עכשיו המשטרה אחראית למחסום, כאשר משאית עמוסה בכבשים בעלי צמר לבן נקי וטלאים צחורים עוברת אותנו. בזמן שהוא גוער בנו, אותו שוטר מעביר מכונית פלסטינית לצד וברור שאין הם מעוניינים שנראה את תעלוליהם.

13:30 אותו שוטר אומר עכשיו שמעולם לא אמר "50 מטר", אלא "מאחורי השלט האדום" (השלט בשלוש שפות המוצב, אנכית על סלע בטון ענקי ליד הכניסה למחסום). בזמן שתור הרכב לטול כרם גדל מאפס לשנים-עשר, ממשיך השוטר להפוך אותנו לעניין המרכזי: "אנו יודע מי אתן והחוק אומר…. לא איכפת לי מעורכי הדין שלכם ומה שהם טוענים. אני אעצור אתכן". אנו דוחות את ההצעה, בזמן שלשוטר הראשון מצטרף חברו שהיה ברכב המשטרה, כנראה עסוק בבדיקת רישיונות רכב במחשב; אולם איננו יכולות לראות מה קורה מאחורי מגדל השמירה, כי אנו במרחק של (כמעט) 50 מטר ממנו!

כאשר אין מכוניות המבקשות להיכנס לטול כרם, השוטר מחליף צדדים (של הכביש) ומפריע לחופש התנועה של הרכבים היוצאים מטול כרם. החיילים ממשיכים בבילוייהם, כאילו וויתרו על סמכותם לטובת המשטרה. הם שותים, מפטפטים ומעבירים מכוניות אשר מחכות, בזמנם החופשי. לפעמים, כאשר החיילים מסמנים למכוניות להתקדם למרכז המחסום, מעכבים אותן שוב המשטרה. זהו עולם משוגע לחלוטין – לא, תיקון, זהו כיבוש משוגע לחלוטין.

13:45 – התור משני הכיוונים משיך לגדול ולגדול, עד ל-16 מכיוון טול כרם. מכוניות, לרוב פלסטיניות ישראליות אך גם מכוניות פלסטיניות, מעוכבים לבדיקה, מתחת למכסה המנוע ובתא המטען; אולם הבדיקה אקראית לחלוטין – לפעמים בודקים מכוניות היוצאות מטול כרם ולפעמים את אלו שנכנסות, בזמן שמוניות צהובות מועברות ביעף. מאידך כאשר מסתיימת הבדיקה של המשטרה, נותן השוטר לעמיתיו, האזרחים הישראלים, תפיחה ידידותית חזקה על השכם… מה שאיננו מוענק לפלסטינים.

אנו עוזבות, כי נראה לנו שלא יהיה היום סוף לסוג זה של "משחקי" הכיבוש במחסום זה. איננו מצפות ל"משחקי מלחמה" אמיתיים (ראו דו"ח בית אינא).