8:10 ענבתא–

אין מכוניות ולא תור, מכוניות שמגיעות בזמן שהותנו שם עוברות ללא בדיקה.

אנחנו מתקבלות בחגיגית. אחד החיילים מציע לנו תה(??!), וכשאנחנו מסרבות שואל אם זה בגלל שהוא חייל. הודתי שאכן כן. הוא מציג לנו בחיוך את החייל השני ואומר לנו שהוא חבר שלנו. זהו ד. שמצלם סרט על משפחה מבקע- אל- גרביה שעוברת לגור בישראל, הודות לת.ז. כחולה של האם.

הוא מבקש לצלם אותנו, אך נענה לבקשתנו שלא לעשות זאת.

הוא גם מספר לנו שאלו המילואים האחרונים שלו, הדיסוננס גדול מידי.

"הדבר הנורא ביותר כאן הוא השרירותיות" הוא אומר. "המצב במחסום תלוי הרבה פעמים במצב- הרוח של החייל שמאייש אותו".

כשבאים לאסוף את חברו של ד., אנחנו זוכות ליחס היותר מוכר, החייל ברכב אומר לו לא לדבר איתנו, עלינו צעק ללכת הביתה וכשמתחילה הנסיעה הוא גם מכבד אותנו באצבע משולשת.

יש רק מעבר אחד שפתוח לשני הכיוונים. ד. החייל טוען שזה בגלל שאין לחץ. כשעזבנו כבר באו מכוניות משני הצדדים, אז הוא אמר שזה "גבולי".

8:45 מחסום ג'בארה בכניסה לא-ראס- פותחים לנו את השער ללא בעיות.

נקודה 753 מאוישת, אך משמתברר שאנחנו ממחסום ווטש, "בטח, בבקשה" והדרך פתוחה בפנינו.

בא-ראס שקט ואין תנועה. מציעים לנו ביצה קשה (???!). אחד החיילים גם הציע שאם ממילא אנחנו פה, שנחליף אותו קצת…

"שמעתן שהרבצנו לערבי אתמול?"

-לא.

"כי לא הרבצנו".

הומור כיבוש (נאור).

9:05 תור זז של שלוש מכוניות. עזבנו.