7:20 קלקיליה –  התנועה זורמת בשני הכיוונים, 5 רכבים בכניסה.

9:00 ענבתא – התנועה זורמת, אבל בשניה שאנחנו מתמקמות רצים אלינו שני מילואימניקים חובשי כיפה ומודיעים שבגלל שהגענו הם יתחילו לעכב רכבים פלסטיניים. וכמובן שהם גם מרגישים מקופחים כי אנחנו יושבות "בבתים שלנו בת"א" והם מגינים עלינו. "תודיע להם שהחברות שלהם הגיעו", צועקים המילואימניקים לחבריהם שבודקים רכב פלסטיני, אבל בינתיים התנועה ממשיכה לזרום על-אף האיומים. אחרי 5 דקות, סוף סוף מקיימים החיילים את הבטחתם ומאלצים ג'יפ פלסטיני לחכות בסבלנות 2 דקות עד שיסיימו לדבר האחד עם השני. הידד לכיבוש.

9:20 ג'בארה – לא יודעים על מה אנחנו מדברות בכלל, ומה פתאום לעבור בשער לא-ראס. המילואימניק אומר שאתמול נסעו נשות מ"ו בדרך אחרת. אמרנו לו שיתקשר ויברר ויבקש אישור, והוא ביקש את התעודות שלנו. הסברנו בסבלנות שאנחנו לא נותנות את התעודות, ושיתקשר ויברר. בינתיים מחכים. אחרי 10 דקות מוריה הולכת לשאול מה קורה ומה אמרו בקשר. הם בתרגיל, מסתבר, ולכן החייל לא מתכוון לדבר בקשר עם אף אחד. הוא עסוק. אני מתעצבנת בשקט על השיטות המגוונות שהחיילים ממציאים כדי להתיש ולבזבז לנו את הזמן. החייל מציע לנו ליסוע מסביב, מלמטה, בכביש שהוביל פעם לטול-כארם. כך אנחנו עושים, למרות שנהגנו נ' חושש שלא יפתחו לנו כשנחזור.

9:40 א-ראס – משום מה, החייל שמקדם את פנינו מדבר איתנו באנגלית. שאר החיילים לא יודעים מי אנחנו ומה זה מחסום ווטש, ומתחקרים את מוריה. אין כמעט תנועה, ונראה שמשעמם להם. אין רכבים כמעט, אך תוך כדי שיחה מצטברים רכבים מכיוון קלקיליה. כשבודקים מונית מלאה מכיוון טול-כארם נהיה תור של 6 מכוניות. כשאנחנו הולכות כבר יש לחיילים עבודה.