יוצאות בחושך חוזרות בחושך…יום ארוך וגדוש

התחלנו את הבוקר בקפה אצל מ’, על ההר צופה למחסום חמרה המתפרק, שעבר לעין שיבלי.
מ’ תמיד מלא וגדוש ברעיונות חדשים וביצועים חדשים. לצד חממת התותים יש חממה חדשה לעגבניות. בשדה יש גידול מיוחד למאכל הצאן המיוחד שלו (מרינו מעורב). הכבשים משוטטות ליד הבית מחפשות משהו ללחך. בני המשפחה עסוקים כל אחד בתפקידו אבל מתפנים אלינו בשמחה. מ’ מספר על החיים ליד הישראלים, איתם היה ועדיין נמצא בקשר (מהתנחלות חמרה) ועל השכנים הפלסטינים פורוש בית דג’אן, שני הצדדים יכולים להיות לפעמים איתו ולפעמים נגדו. הבן הקטן ח’ לוקח אותנו לראות את הבאר הצמודה לבית, שמזרימה מים למיכל הגדול ולפעמים אפילו תורמת מים לשכנים (מתנחלים) חסרים. אין עליהם. עכשיו הוא בונה חדר חדש שישמש לעבודת הגבינה. בעין אללה כמו שנאמר.

משם הגענו לסמרה חביבתנא, שתינו תה עם ה’ וא’ שהראו לנו מצלמה משוכללת שמסוגלת לצלם 360 מעלות. רק חסרה השריחה (סים). והיינו רגע אצל א’. אז קראו לנו לחומסה לנוכחות מגינה.

חומסה  המשפחה של ק’ יושבת במנותק מהתושבים אחרים וחשופה יותר לפיגועי מתנחלים. יש שם כחמש משפחות קרובות. אבא והבנים שלו. כולם אבו כבאש שהגיעו מסמוע אחרי 1967 (מלחמת ששת הימים). כאן היה האירוע המחריד של האונס וגניבת העדר. ישבנו באוהל עם ח’ הנחמדה וכל הזמן באו בני משפחה להכיר אותנו, והילדות המתוקות יצרו איתנו פסלים של כבשים או סלין דיוואן. ניפחנו בלונים וקינחנו בארוחת צהרים טעימה. יש להם מאכל עגבניות, שהכי קל לעשות והכי טעים לאכול כשהפיתה שנאפתה בבוקר טובלת עצמה בתוכו. מעדן. ח’ מספרת לנו על סידור עבודה שבועי בין כל הנשים. כל אחת לפי התור אחראית על הבישול לכל הקהילה. כל משפחה מקבלת מגש עם האוכל לאוהל שלה.
ק’, שהצילום שלו התפרסם בכל העולם אחרי שסיפר בגלוי מה עשו לו, יושב איתנו ועם אשתו ושלושת בנותיו החמודות, והוא רגוע וחייכן. רק רוצה שיהיה כל הזמן מישהו מאיתנו איתם. להגן עליהם בשעת הצורך.
מאז גניבת העדר הבטיחו להם שיעזרו בקניית עדר חדש. בינתיים יש להם רק  כ-30 עזים . העדר שהיה אמור להגיע מישראל נחסם בגבול ולא הגיע, ועד כה ההבטחה להעביר סכום כסף לצורך קניית עדר בלדי פלסטיני לא התקיימה.
אנחנו חייבות לעזוב למשימה אחרת לשמה באנו ומשאירות אותם לבד עם הבטחה שנדאג שמישהו יבוא. ומסתבר שאין מי שיבוא. יש היום מעט מתנדבים. איפה כולם כשצריך אותם?

נפגשנו עם מהדי בעין אלבידא ונסענו לבקר משפחה שברחה מהפוגרום שהיה במיתה בפברואר 26. שם הכרנו אותם ועוד משפחות שברחו לאזורים אחרים. הם ברחו בלילה בו נשרף המקום והגיעו לאזור סכות, ליד עין אלבידא. יחד  עם פליטים אחרים בנו לעצמם מקום לגור. מ’ עובד יום כן יום לא.
בלילה ב 10 לאוקטובר, כאשר ההורים לא היו בבית, נשרף ביתם כתוצאה מתקלה חשמלית.
שני הילדים הקטנים-קטנטנים בגילאי 5 ו3, שהיו אצל השכנים, עברו בלילה לביתם והתעוררו לשריפה עד שבאו השכנים ושלפו אותם משם. שניהם ישבו והסתכלו עלינו בעיניים גדולות. מהאוהל השרוף שרדה רק מסגרת הברזל. הכל נשרף. כלומר, המעט שהיה להם נשרף כולו.
בעזרת בלונים צבעוניים שניפחו, הצליחה בשמת לגרום להם לפרצי צחוק משחררים.

בינתיים הביאו להם כיסוי ומזרונים ומאוורר ומביאים להם אוכל כל יום. וכל מילה שנייה של האמא זה אלחמדללה (תודה לאל). הבאנו להם כל מה שהיה במכונית. האמת, לא קלטתי שזה המצב כשקבלתי את ההזמנה לבוא לשם. לא הבנתי למה הוא מזמין אותי. למרות ששלח תמונה של אוהל שרוף. העיניים רואות בתקופה הזאת רק שריפות וגדרות וחשיפות והשמדות. בפעם הבאה נמלא מכונית בצורה יותר מסודרת. הם זקוקים לכל דבר מחדש. מקרר, מכונת כביסה, כיריים, בגדים, כלים. בקיצור הכל.

האמא אמרה שזאת הפעם הראשונה שהם צוחקים מאז האירוע.

עברנו בפארסייה בעניין סטודנטים, פגשנו בכיף את א’ והילדים הנחמדים. מיהרנו לעוד מפגש והחלטנו תוך כדי שמספיק ליום אחד.