ג’וברה, יום שלישי 18.5.04, בוקר נוכחות: לירונה, מיה מ’, רותי כ’, מיקי פ’, אלינוער (מדווחת) 06:15 ארתח: השער סגור, 2 משאיות מחכות אין יציאת פועלים. ג’וברה: המעבר מטול כארם מתנהל באופן סביר, עד שמגיעה מכונית של הסהר האדום. הנהג רופא, ואיתו מנהל הסהר האדום מטול כארם, מעבירים תרופות ומים מזוקקים לבית-החולים בקלקיליה. לדבריהם הם עוברים תמיד בלי בעיות. החיילים מסרבים לתת להם לעבור, לא בודקים – קובעים. אחד מהם טוען שהרופא משקר ויש לו רק מים. החצוף, הגס והבוטה ביותר הוא דווקא נציג המת”ק, שלמיטב הבנתנו תפקידו להקל ולא להכביד על חיי האוכלוסייה. יש לציין שבד”כ מת”ק טול כרם דווקא מסייע. לא הפעם.טלפון לדליה באסה, מתאמת הבריאות מבית-אל, כולל שיחה שלה עם הרופא, מבהיר לנו שמותר להם לעבור. מבהיר לנו, לא לנציג המת”ק. רק כשנקרא הסמל מפקד המחסום, השניים עוברים, אבל לא לפני שהמת”ק מנסה לשים רגל ולשכנע את הסמל לא לתת להם לעבור. הוא גם מדבר אלינו בגסות, ודורש שלא נעז לפנות אליו יותר כי הוא לא יענה. זו הפעם הראשונה בכל החודשים הרבים שלי במחסומים שאיבדתי את הסבלנות אל חייל. ארבעה מעוכבים שעבדו בטייבה יושבים ליד הבטונדה – עונש. לדבריהם הם שם משבע, אבל הם קצת מגזימים, כשבאנו בבוקר הם לא היו שם. אחד מהם מראה את כף הרגל הסוכרתית שלו עם הפצע, ואת התרופות. מתנדב קו-התפר (רס”ן) והסמל אומרים שאחרי שהם יתייבשו קצת, ישוחררו יחסית מהר, הסוכרתי ראשון. עליהם ללמוד לקח, לא לשקר, לא להתגנב לארץ. אם החולה יכול לעבוד, הוא יכול לחכות קצת. אני מנסה להסביר שבלי קצת שקרים אי-אפשר לשרוד במצב הזה וכו’ וכו’. מתנדב קו-התפר קושר שיחה, מנסה לשכנע שנתנדב לעזור מבפנים. שתיים מאיתנו יוצאות שוב לארתח. משאיות עוברות, פועלים לא.