מחסום ארתח, ג’בארה, יום ד’ 26/05/04, בוקר משתתפות: נטליה א’, אסנת נ’, זהבה ש’, מיכלינה ד’, (מדווחת) מחסום ג’בארה, 08:00 – 12:20 יום קשה, עם אירועים חריגים. הבולט – הוראות מנוגדות, שקרים, אלימות, באיחוד כלפי אזרחי ישראל הערבים. יום חג השבועות. התחלנו בסיור בשער אירתח ולאורך הכפר ג’בארה. כצפוי בחג, שער 700 (ארתח) היה נעול ושומם. לאחר סיור קצר בכפר חנינו בכניסה אליו ובהגיענו למחסום הודיע לנו מפקד המחסום שמאחר שהיינו בג’בארה, נצטרך לעבור “בידוק בטחוני” לפני שנעזוב. אמרנו לו שהוא יכול לבדוק אותנו אם יש לו לכך סמכות. הוא ויתר על הבדיקה. התנועה בין שני צידי המחסום, הצפוני והמזרחי, זרמה. מעבר הולכי הרגל העגלות הקטנות היה חופשי, תעודות נבדקו באופן אקראי. מכוניות שהציגו אישור – עברו. כרגיל, מוניות של פלסטינים מהכפרים הסמוכים חנו רחוק, כי לרובם אין אישור מעבר לכיוון טול-כארם, גם לא ברור להם מהם הקריטריונים לקבלת אישור כזה.ליד הבטונדה המתין שב”ח אחד. בשעה 08:50 הצטרפו אליו עוד שניים, וכעבור 10 דקות – שניים נוספים. שניים טענו שהמשטרה כבר עצרה ובדקה אותם בטרם הובאו למחסום. פנייתנו למפקד המחסום לא הועילה. “זה עונש, יישארו עד שאגיד לשחררם.” במוקד הומניטרי של צה”ל ובחטיבה לא ענו. בהמשך המשמרת, הגיעו עוד שמונה מעוכבים.נהג דחפור, ישראלי ערבי שעובד בג’בארה, לא הורשה הפעם להיכנס לכפר. החיילים: “אתמול היה מותר, אך היום אסור.” הוא חיכה במשך למעלה משעתיים ועזב לפני שהצלחנו לעזור. חקלאי עם בניו, לכולם אישורים תקפים למעבר בשער 22, סורבו לעבור. לטענתו של מפקד המחסום, ג’בארה זה שער 24: “נכון שעד אתמול כל החקלאים בעלי אישורים עברו לשערים מ-20 עד 25, אבל מהיום – לא…” “נכון שמעברים אחרים נסגרו או שמספריהם שונו [הוא גם לא יודע בעצמו, כמו החקלאי, איפה היום שער 22] אבל כאן הם לא יעברו” המפקד התחיל לצעוק עליהם שיחזרו הביתה. ביקשנו בתוקף להתייחס אליהם בכבוד ולאפשר להם לעמוד בצד עד שנברר את עניין השערים במת”ק.פקידה במת”ק סירבה לדבר איתנו בטענה שאסור לה. ביקשנו לשוחח עם אחד הקצינים – קבלנו תשובה שאף אחד לא נמצא. “מתי יחזרו?” שאלנו. “כשיחזרו, יחזרו” ענתה.זוג אזרחים ישראלים, מלווים בתאומות (בנות 4-5, נכדות האשה ואחייניות של הגבר), ביקשו לעבור אל משפחתם בכפר שופי או טול-כארם. ברשותם רק ת”ז שלהם. אצל הגבר רשום שנולד ביו”ש. לא ידעו שהיו צריכים להביא ת”ז של קרוביהם בגדה, חשבו שת”ז שלהם עם ציון מקום לידה בגדה, יספיקו לצורך המעבר. הילדות הקטנות שהמתינו בחום הכבד למעלה מחצי שעה בשמלותיהן החגיגיות, החלו לבכות. כולם ניסו להרגיען, כולל כמה חיילים, אך הבכי רק גבר. הצענו שיקראו למחסום למישהו מהמשפחה, עם התעודות, אך בבלגן שנוצר לא שמעו אותנו. התקשרנו לקמיל, למרות שהיה בחופשה, וכעבור כעשר דקות הגיע למחסום הקצין י’, ששוחח עם מפקד המחסום. לאחר השיחה עברו החקלאים, עברה ישראלית מקלנסווה עם תינוק, שרצתה להגיע לאמה בטול-כארם, ושוחררו שלושה מעוכבים. המשפחה עם התאומות המתינה שעה עד שהגיעה אחותו של הגבר, במונית, ורק אז עברו.מקצין המת”ק הבנו שלא השתנו ההוראות לגבי השערים. אלה נפתחים ונסגרים כל הזמן ואין באפשרותו של אף אזרח לעקוב אחרי זה. לטענתו הצבא מכיר בבעיה ולכן לכל מי שיש לו אישור לשערים מ-20 עד 25 מותר לעבור במחסום ג’בארה לכיוון הכפר ובחזרה. מפקד המחסום, או מי שהורה לו לא לאשר, פשוט שיקר!קצין המת”ק עזב ונציגו נשאר במחסום. בדיעבד, נציג זה היה רק גורם מקשה, כי הוא הצדיק ונתן גיבוי לכל דבר שנעשה במחסום בהמשך.בשעה 10:20 עבר לכיוון ג’בארה, בלי אישור, נער בעגלה רתומה בסוס. למרות שהעגלה התקדמה לאט, אחד החיילים נעמד מוכן לירי. ברגע אחרון מפקד המחסום עצר אותו. הוא הורה לחייל לרוץ אחרי העגלה. החייל המאוכזב טען שלא כך צריך לנהוג, אך רץ ותוך שניות השיג את העגלה שהספיקה להתרחק בסה”כ עד לכניסה לכפר. העגלון חזר מייד ובכך הסתיימה התקרית.במחסום היו כ-10 מעוכבים. מפקד המחסום דרש מהם לשבת על האדמה. אחדים המשיכו לעמוד, החיילים צעקו והמתח גבר. בשעה 10:35 התקשרנו שוב למוקד ההומניטרי. הפעם דיברנו עם יגאל שהבטיח לזרז את שחרור המעוכבים. שני ערבים ישראלים שבאו מישראל ורצו להמשיך מזרחה בכביש הסלול, נדרשו לחזור. לשאלתנו מדוע, טען מפקד המחסום שהוא יודע שהם בעצם מתכוונים להיכנס לטול-כארם. טענותינו שכל עוד לא ניסו לעשות זאת (השניים הכחישו שזו כוונתם וממילא אם ינסו הרי שבהמשך יש עוד מחסומים) מותר להם לנוע כמו לכל אזרח ישראלי. בתגובה קיבלנו אוסף תשובות החל מ”לא יעברו כי ככה”, דרך “הם סכנה לביטחון המדינה” ו-“אלה ההוראות שקבלנו” ועד לצעקות של אחד החיילים “תזמין משטרה שתיקח מאתנו את השמאלניות!”. השניים וויתרו על רצונם משום שבינתיים התפתח אירוע נוסף: פתאום שמענו צעקות של חיילים. ראינו שהם מנסים בכוח לאזוק את ידיו של איש אחד. הוא התנגד, צעק בחזרה שיעזבו אותו ועמד בגבו לבטון כדי שלא יצליחו לכפות את ידיו, אבל הוא לא ניסה לברוח. ארבעה חיילים התנפלו עליו, הוא התנגד. אחד החיילים היכה בחזקה באחורי ראשו בקת של רובה. האיש נפל קדימה והשתטח על האדמה. ברגע זה הצלחנו כבר להגיע בריצה למקום ושתיים מאיתנו נכנסו ממש בין האיש לחיילים כדי למנוע המשך מכות. ידיו היו כבר קשורות כפותות, הושיבו אותו, אחד החיילים בעט ברגלו כדי שיוכל לכפות גם את שתי רגליו. צעקנו שלא יבעט. עיני האיש נקשרו. כששאלנו אותו מיהו, החיילים נעמדו בינינו ומפקד המחסום אסר עלינו, בצעקות, לדבר איתו.”הוא פצצה, הוא יתפוצץ!” צעק. התקשרנו למח”ט – לא ענה. לאחר כמה דקות שבנו לשאול אותו, למרות התנגדות החיילים. התברר שהוא אזרח ישראלי, תושב אחד הכפרים ליד עפולה, נהג משאית. משאיתו, בעלת לוחיות זיהוי ישראליות, עמדה בצד. לטענתו, הוא חזר מכיוון שכם. כשהגיע למחסום, אמרו לו החיילים לפנות לכיוון טול-כארם. הוא סירב לחזור לטול כארם, אמר שהוא מוכן לחזור על עקבותיו ולעבור לישראל במחסום אחר. בשלב זה החיילים הורידו אותו מהמשאית ורצו לשים אזיקונים על ידיו. מכאן והלאה היינו עדות להתפתחות האירוע.החיילים התעקשו שהוא הגיע מכיוון טול-כארם. לשאלתנו מדוע לא העמידו אותו בצד והזעיקו משטרה כפי שראוי לעשות עם אזרח ישראלי – לא קיבלנו תשובה. השארנו הודעה דחופה למח”ט בביפר, הוא לא חזר אלינו אך תוך מספר דקות הופיע קצין בדרגת סרן (המ”פ?) ואיתו שני קצינים נוספים.דרשנו להתיר את האזיקונים שהיו מהודקים מאוד והכאיבו לו. באותו רגע האיש עצמו קרע אותם, את הקשר מעל עיניו ואת האזיקונים מרגליו. המ”פ הורה לא לגעת בו והאיש נרגע.פרסנו לפני המ”פ את סיפורו ואת שאר הנושאים. נהג המשאית אכן הועבר לטיפול משטרת ישראל, ולגבי שאר העניינים קיבלנו שלל תשובות מתחמקות וסותרות (גם משאר הקצינים). בתוך כך הבנו שמפקד המחסום באמת לא פעל על דעת עצמו אלא מילא אחר הוראות שניתנו לו. מחינו בפני המ”פ על היחס השונה כלפי אזרחי ישראל ערבים והוא טען: “חיילים חייבים למלא אחר פקודות, תדברו עם אלה שקובעים.”קצת אחרי השעה 12:00 הגיעה ניידת משטרה ונטי מסרה לשוטרים עדות. הם לא רשמו דבר, גם לא רשמו את דברי החיילים. ב-12:20 המ”פ שיחרר את כל המעוכבים. לפני שעזבנו מסרנו לנהג המשאית מספרי טלפון שונים ובערב צלצלתי אליו ונודע לי שהשוטרים שיחררו אותו 10 דקות לאחר שעזבנו.