חווארה, יום שני 31.5.04, בוקר/אחה”צ זוזי מ’, טל ה’, אסנת, איה ק’ (מדווחת) חם, קולות של עבודות הנעשות לצד המחסום, יחידת צנחנים אחראית על המחסום ויחידת הנדסה קרבית מאבטחת את הבנייה. לאורך כל הזמן שהיינו בשני צידי המחסום החיילים כל הזמן עם רובים ותתי מקלע שלופים. חלק מהזמן העיין בטלסקופ, הרובים מכוונים על הקהל, ילדים וזקנים, בשעת בדיקת מזוודות או מכוניות. וזו החרפה. לכוון את הנשק איננו נגזרת של סטואצייה כמו בעבר אלא מצב טבעי. דהיינו גם כשדבר לא קורה כביכול ואין שום התרעה אם לנקוט בטרמינולוגיות הכיבוש הרובה מוכן. זוזי שאלה אם יש תחמושת בנשקים, ונענתה שכן, שבטח, ועוד איך.זה שהמצב הטבעי, אפריורי לסטואצייה, הוא מצב של איום מבחינת החיילים, הוא שינוי טורד ומסוכן. חווארה דרום: העיקרון של היום על פי מפקד הצד הדרומי הוא שגברים בין 16 ל 35 לא עוברים בלי תסריך(אישור), מלבד מורים, רופאים וכאלה בארגונים בינלאומיים, השאר כן.יש גם שתי קבוצות נוספות, ‘תקינות’ לדבריו, קבוצה אחת לא מסורבת רק נענשת, והשנייה לא נענשת רק מסורבת.אלה הנענשים אבל לא מסורבים הם מי שגרים בשכם ומגיעים ללא תסריך למחסום בדרכם הבייתה. אז ברור, הוא מסביר לי, שהם תקינים, הם הרי גרים בשכם, לכן ילכו, והוא לא רוצה שהם יסתובבו להם… אז להם נלקחת תעודת הזהות לבדיקה, כביכול, והם מעוכבים 4 שעות ולא רגע פחות… זה עונש הוא מסביר לי… ואחר כך משוחררים ללכת לשכם. משפחת התקינים השנייה שאינם נענשים רק מסורבים הם אלה שיש להם זימון לבדיקה רפואית בשכם, בתוקף, ויש להם בעיות רפואיות שהחיילים תופסים כאמינות אבל שאינם מדממים בפועל (גם להיות מוזמן לניתוח דחוף בלי לדמם זה לא נקרא תקין), אז הם אמנם תקינים אבל אסור להם לעבור. אלא אם יבואו באמבולנס. פניתי אליו לגבי אב ובנו בן השנתיים בדרכם לבדיקה בבית חולים. היה להם זימון מבית החולים עם התאריך של היום. קיוויתי שחרף הנוהלים הוא יתרכך למראה ילד קטן. אלא ששגיתי. מתברר שחציתי קטגורייה פרובלמטית במיוחד. של אבות וילדים. לדברי המפקד גברים המחזיקים ילדים זה כבר ממש בעייה שבמיוחד מקוממת אותו. כי לדבריו בתרבות הערבית אין כזה דבר שאימא לא מחזיקה ילד או אבא שמחזיק ילד, ואם זה נעשה זה רק כדי לבוא לנגן על הרחמים שלהם, וזה דבר שהוא בשום פנים ואופן לא יתכופף מולו. אז אם היה מגיע באמבולנס היה עובר אני שואלת? כן, ענה לי. אני מנסה לומר לו שאמבולנס עולה כסף, כסף שאין, ושאם בתנאי האמבולנס היה מעביר אותם מדוע לא כך? אין מה לעשות, משך בכתפיו, חוק זה חוק. דברי עם החטיבה.פגשנו בחור איטלקי פעיל באירגון זכויות פלסטיני היושב בירושליים שהיה כמה ימים בשכם. הוא סיפר שקודם, ביציאה משכם אחד החיילים קרב אליו את רובהו, כשהוא נדרש לעמוד בלי לזוז, בשביל הכיף, כל פעם שהעיניים שלו זזו לצדדים היה החייל מקרב את הרובה לגופו של הבחור ומצחקק, כך הוחזק עשר דקות, הוא היה עדיין שם כי חיכה לחברו מדנמרק שעדיין לא הגיע. בינות ל’חוקים’ הצלחנו בכל זאת להעביר את האב והבן, לגרום למפקד להתחיל את פעולות הבדיקה של כאלה שכבר עוכבו כמה שעות ועדיין תעודתם לא נשלחה לבדיקה, ולקצר בחצי שעה את עונש ארבע השעות לעוד כמה, השאר לפי ‘הספר’. חווארה צפון: בצד הצפוני מאות אנשים, עמידה בתור היא מעל שעה וחצי, נגמש ומתוכו חייל המכוון נשקו על הקהל, כמה מעוכבים; ‘תקינים’ המרצים את עונש ארבע השעות, וקבוצה של בחורים צעירים לבושים בגדים חגיגיים, מחברון, בדרכם לסיבת אירוסים של אחד מהם, הארוס, חגיגי במיוחד, בדרך לפגוש את ארוסתו, שיצאו בחמש בבוקר אותו היום לכיוון שכם. הם כבר ארבע שנים לא היו בשכם ואיבדו את הדרך. מאז היו פעם אחרונה הכל הישתנה. באיזה כביש קרוב לחווארה הם ראו ג’פ, הם היו לבד ולא היה איש באופק רק הם והג’יפ והם רעדו מפחד, היו בטוחים שעומדים להרוג אותם, אבל לא, הם הועמסו על הגי’פ והוסעו לחווארה שם הם מרצים עונש כלשהו לא מאוד ברור. שכבר אורך כמה שעות. בעזרת לחצים שלנו הובטח לפחות שאחרי טיפה התעללות שמתברר שקשה היה לוותר עליה הם ישוחררו. ערבי ישראלי שלדברי מפקד מהחסום השתולל במחסום, מחכה למשטרה שתבוא לאסור אותו. למה את המתכוון בהשתולל שאלנו, הוא עמד באמצע הכביש ולא זז כשציוו עליו הסביר החייל. אבל אחרי חצי שעה הוא שוחרר. הרבה מוניות מוחרמות לצד המחסום, ח’ שמוניתו הוחרמה בבוקר כי חצה קו דמיוני כלשהו שידוע רק לחיילים ואולי אפילו לא להם (רק שהוא הרי אשם על פי טיבו, על פי גזעו, אלא אם יוכח אחרת) עומד במן תקווה כללית שאולי יקבל את מוניתו חזרה. טופס ההחרמה שקיבל הוא נייר חשבון קרוע תלוש ממחברת שעליו כתוב: טופס החרמה. שמו, מספר רכבו, סוג רכבו ושיוחזר ב 4 ליוני 2004. מצבו טוב. רכבו רק הוחרם לחמשה ימים. כשניסינו לדבר עם החייל ולומר לו שעד כמה שאנחנו יודעות זה לא חוקי גם על פי חוקיהם, אמר מפקד המחסום שהוא יודע אחרת, שהוא רק עובד עם הפלוגה ומשם קיבל הוראה שאם מישהו מתקרב זכותו וחובתו להחרים את המוניות הללו. אדם מובל למחסום על ידי שוטר וחייל, עיניו מכוסות סמרטוט וידיו כפותות לאחור. הוא היה במתקן חווארה, מכלאה ידועה לשימצה, והנוהג שכבר היינו עדות לו בעבר, הוא שאת כל הדרך הזו מעל לקלומטר וחצי עליו לצעוד כפות ועיניו מכוסות ורק במחסום יורידו את הכבלים וכיסוי העיניים ויקבל את תעודתו חזרה. מייד משהוסר הסמרטוט מפניו החילונו מדברות איתו. הוא סיפר שביום שבת בעשר בבוקר, להזכיר זה היום שבו נהרג החייל במחנה הפליטים בלטה והחיילים הסתחררו בהתלהמות צדקנית ומתעללת במיוחד (נוספת על זו המובנית, הרגילה) במחסום, אפשר לקרוא על זה בדיווחה של ויוי משבת, והוא נקלע למחסום בדיוק בזמן הזה.מה שקרה היה שהמחסום ניסגר למטרות ענישה קולקטיבית ואחרי זמן רב והתערבות של מחסוםווטש הוא נפתח, כשנפתח הורשו כל מאות המחכים לעבור בבת אחת ללא בדיקה, והוא עבר איתם, כשהגיע לצד הצפוני אחרי שעבר את המחסום נבחרו מתוך העוברים כמה אחדים (כדי שידעו מי הבוס כניראה) והוא בינהם. תעודה נלקחה ממנו ואמרו לו ארג’א עלא חווארה, הוא שאל או ענה משהו ומייד התנפלו עליו שניים, הפילו אותו על הארץ, הכו אותו, גררו אותו כמו כלב הוא מספר ואז דרכו עליו, משם נלקח למתקן חווארה והיה שם יומיים. בלי כל הסבר נכנס ובלי כל הסבר יצא. הוא מספר שהמכים היו שניים שתאר ולידם קצין גבוה שפשוט נתן לזה לקרות, הוא אמר שהוא רוצה להתלונן על החיילים, אמר שהוא זוכר אותם מצויין, ואז, תוך כדי דבריו הצביע על מפקד המחסום של הצד הצפוני ואמר שהוא אחד מהשניים שהיכו אותו. החיילים כולל המואשם לא הגיבו לדבריו, לא היכו אותו, או האשימו אותו, או הכחישו מה שאמר, כי דבריו אינם דבר, אז מה אם הוא אומר שהקצין מפקד המחסום רמס אותו והיכה אותו וגרר אותו כמו כלב, מה זה חשוב, זה לא נשמע, זה לא נראה, קיומו שקוף, לא פורט על דבר, הוא איננו די מן האדם כדי לקומם מישהו, כדי שעדותו תדאיג מישהו, כי הרי מי יקשיב לנעדר הקול והזהות הפרטית, לו שאיננו דבר?הבחור הראה לנו את החבלות על גופו והיה מאוד נסער ואז הלך לשכם לבית החולים כדי להיבדק.המדהים הוא שאחרי כמה זמן, החייל קרא לאחת מאיתנו וטען כלפינו בנזיפה שאיך יכלנו לדבר איתו לידם. דהיינו איך יכלנו לדבר עם הפלסטיני ולשמוע את טענותיו על זה שהיכו אותו חיילים, לידם ליד הפלסטינים.מכל האירוע זה הדבר שהרעיש את זה שפנה. לא זה שזה אולי קרה. אפילו לא זה שהאשימו אותו. אלא זה שדיברו על מעשי ‘האדונים’ ליד ‘הילידים’. קיבלתי טלפון מרופאים לזכויות אדם יותר מאוחר, מתברר שהם בעצם עזרו לאתר אותו ובזכותם השתחרר, כי המשפחה לא ידעה לאן נעלם ופנו אליהם, רק בגלל התערבותם הוא שוחרר. והם איתו יגישו תלונה על החיילים האלה. מנסות לעזור לבחור ללא תסריך, בדרך למתק להשיג תסריך, לעבור. אלא שמפני שאין לו תסריך, לא יוכל לעבור למתק, כדי לקבל את התסריך שהוא זקוק כדי לעבור ולקבל תסריך. יש לו כבר כרטיס מגנטי, ואישורים, וטופס בקשה. לא מעבירים אותו כי לטענתם הוא צריך ללכת למנהל האזרחי הפלסטיני ולהדפיס שם בולים. הוא אומר שאין מתק פלסטיני בשכם. אנחנו מנסות לברר עם החיילים שאומרים שיש אבל אין להם מושג, כולל הקצין של המתק. אגב הבולים האלה עולים לא מעט כסף, אם אדם הולך למתק לבקש תסריך ונניח באותו היום לא הגיע תורו, או שהוא סורב, כשיבוא שוב גם אם זה למחרת יצטרך שוב לשלם עבור בולים לא זולים. כל הזמן ארג’א עלא ווארה, שילכו אחורנית מאחורי איזה קו לא ברור, הכל קורה באיטיות רפוייה, שוות נפש, באיזה רגע ברור שהתנועה של המכוניות עצרה. אמבולנסים לא עוברים, חמישה, אומרות למפקד המחסום שאולי ילך לראות מה איתם, שעונה בכעס שהוא רואה אותם אבל הוא עסוק, במה הוא עסוק? בכלום. בהשחזת צפרני אדנותו.אחרי כמה זמן ניגשתי לאמבולנסים בין החיילים ורוביהם השלופים ודיברתי עם הנהגים, ואחרי כמה רגעים ניגש החייל, והחל מעביר אותם אחד אחד. באחת וחצי נסגר המחסום. החיילים נעמדים בעמדות ירי מאחורי הרובים השלופים ממילא, התרעה הם מסבירים לנו, מצב ביטחוני אומרים במוקד של המנהל האזרחי, לא רק שהמחסום נסגר אלא גם אנשים שכבר עברו את הבדיקה של החיילים בדרכם לשכם לא מורשים להמשיך הלאה מסיבה לא ברורה, למרות שאנשים משכם ממשיכים להגיע למחסום. ביניהם אב וילד עם זימון דחוף לניתוח, אנחנו מביטים בחיילים הדרוכים, שניים שכובים על הכביש, כולם חשופים לגמרי לכל הסכנות כביכול, הכל נראה מגוחך ומזוויע.אישה צעירה עם בנה הקטן, דם יורד לו מהאף, ניגשת לבקש עזרה. היא מספרת שהיא כבר חיה שש שנים באמריקה ובאה לבקר את בני משפחתה עם שני ילדיה, הילד הזה בן השלוש ועם ביתה שלפני שלושה ימים מתה. היא אומרת שלילדה היו מיים בריאות והוזמן אמבולנס דחוף, שעוכב במחסום, והיא מתה. בעלה, היא אומרת לא הסכים לבוא איתה לביקור כי הוא כל כך שונא את המצב ושהוא נורא כועס עכשיו. השתמע מדבריה שמבחינתו החיילים הרגו את הילדה, ועכשיו היא פוחדת שגם הילד השני ימות.היא הייתה במצב נפשי מאוד מוזר. דבריה שטוחים. ללא אפקט. המחסום נפתח אחרי חצי שעה והיא עברה.בחור חמוד, סטונדט לרפואה שנה ראשונה, דובר עברית רהוטה התבקש על ידי החיילים לעזור להם לתרגם את ההוראות שלהם לשאר. ‘לכבוד’ זה לקחו ממנו את תעודת הזהות וקרעו לו את תעודת הסטונדט שלו. הוא כבר שם שעות. מחכה. וממשיך לעזור לכולם.קבוצת מחסוווטש נוספת הגיעה ואנחנו עזבנו בשתיים ועשרים. בצומת זעתרה תור ארוך של מכוניות, נעמדנו מאחור, זה שלפנינו שהבחין שאנחנו לא פלסטיניות מסמן לנו בידו שנעקוף אותו.