ג’בארה, יום שלישי, 8.6.04, בוקר נוכחות: רותי כ’, אופירה (אורחת, חברה של רותי), אלינוער (מדווחת)שלוש התל-אביביות נתקעו בכביש 6 עם פיצוץ בגלגל ולא הגיעו. בוקר שקט במיוחד. אירתאח 06:10 הפועלים נוהרים החוצה, מרוצים. השער נפתח כבר בשש. כשחזרנו לשם בסוף המשמרת מצאנו תור ארוך של גב-אל-גב. הם מחכים שעות, המעבר נעצר בגלל האוטובוסים בצד השני של המחסום ביום הביקור בבתי הכלא בישראל. הגב-אל-גב יתחדש רק לאחר מעבר המבקרים. בשער עומדת קצינה (סגן) מהמשטרה הצבאית. היא מספרת שהכוונה לאייש את כל המחסומים במשטרה צבאית, בראשות מ”פ או סמ”פ. היא עצמה נלהבת מהתפקיד, וחתמה שנתיים קבע כדי לזכות בו. ג’בארה המעבר מהיר וחלק. נציג המת”ק, ר’, אדיב ומגלה רצון טוב. חנינו ליד הקפה של אבו חאטף. הבאנו צעצועים לגן (שבינתיים כבר נסגר לחופשה עד ספטמבר יחד עם בתי הספר), וגם לבנות שלו.הסמל, מפקד המחסום, טוען שאסור לישראלים להיכנס לג’בארה, ושעלינו להוציא את המכוניות. כמו תמיד ענינו שמותר לנו להיות שם, וכמו תמיד איש לא ניסה לאכוף את ההוראה הקיימת או לא. בסופו של דבר נדמה לי שנפתרה התעלומה, ובדרך לא משמחת. שיחה עם שני גברים מהכפר על הצרות שלהם מבהירה שזה חודש שאסור לקרובי משפחה מטייבה ומישראל לבקר בכפר. קודם לכן היה מותר (אנחנו עצמנו שתינו קפה לפני זמן-מה עם האחיינית של אבו חאטף שהגיעה לביקור מטייבה). כלומר: אכן יש הוראה לא להכניס ישראלים לג’בארה, הוראה שהחיילים מנסים בחצי-פה לאכוף אותה גם עלינו. העניין טעון בירור, במסגרת שאר הצרות שירדו על הכפר האומלל, וזאת נעשה.לפני הנסיעה הביתה אנחנו נוסעות לבית המורה. היא עצמה ישֵנה, אבל נשים אחרות מקבלות אותנו בשמחה, ואנחנו פוגשות גם את אחי החתן, עבדאללה, ואת אחותו. ככתוב בדו”חות של אתמול, הם יגשו היום למת”ק של קלקיליה לקבל אישורים לביקור של משפחת הכלה ביום ו’, שבוע אחרי החתונה, כנהוג. הדבר כרוך בטרטור שלא יאומן, ונקווה שיצליחו.