אבו דיס וסוואחרה, יום רביעי – 2.06.04 בוקר משקיפות: סילביה פ’, ולבנה ר’ (מדווחת) 06:30- מלון Cliff והסביבה נראים שוממים. על גג בית המתנחלים ראינו שומרים מחברת אבטחה. בפישפש- מעבר פתוח – פגשנו את נ’ (נהג מונית).טרם קבלו תשובה על התלונה שכתבו למח”ש. 06:45- וואדי נאר או קונטיינר- טורים ענקיים של כלי רכב הבאים מכוון בית לחם, חברון והסביבה. חייל בודד בודק הכל: ת”ז, מכוניות, משאיות ותכולתן ומעכב אנשים בדרך.אומרים לנו שהמחסום נפתח רק ב 06:15. חמש – שש מוניות מלאות נוסעים, לרמאללה, ומונית אחת עם נוסעים לירדן (החייבים להגיע לטיסה משם בשעה 13:00) ממתינות, ורמת העצבים ניכרת. הכל זז לאט. “תדעו לכם; המחסום כאן הכי גרוע”, אומרים לנו.סילביה קיבלה תשובה מהחיילים במחסום שהם בודקים ותוך 10 דקות יוחזרו תעודות הזהות. וכך היה.צעירים שהיו באוטובוס שנוסע למכה, ניסו את מזלם וניסו לעבור את המחסום ברגל. עם ההמולה לא ניתן היה לשמוע את שוטר המג”ב שרצה לבדוק אותם, רץ אחריהם ונזף בהם. האוטובוס עבר והמתין להם אחרי המחסום.בינתיים השעה 7:30 ושום שינוי במצב התור. שני חברים מהארגון האקומני מגיעים, מצלמים, רושמים ומתייחסים לתור כשיגעון.ראינו ג’יפ של מג”ב עומד כ 15-20 ד’ במחסום וכך סותם את המעבר. בינתיים אף רכב לא נבדק, דבר שללא ספק הוסיף לתור ולחוסר האונים.כמעט ואין הולכי רגל העוברים במחסום; לעומת זאת “יש תנועה” במעלה ההר.7:40 מטלפנת למת”ק. הבטחות הרגילות… “נבדוק…” “בוואדי נאר אין בעיות”, אומרת לי אחרי שבדקה עם עדי (חיילת).מגיעה מכונית של הצלב האדום כדי להעביר 4-5 אוטובוסים של משפחות לביקור כלואים. המג”ב מטיל על הנהג להשליט סדר ולבקש מהמשאיות הממתינות כמה שעות טובות לזוז (לאן בדיוק??) כדי לאפשר מעבר לאוטובוסים. כמובן שזה משימה בלתי אפשרית.הנהג סיפר לנו שהוא חייב לבוא עם האוטובוסים מבית לחם, שכן המת”ק שם לא מנפיק אישורים. הוא צריך לדאוג שהאוטובוסים מורשים לעבור עד למחנה עופר. לאוטובוסים הבאים מחברון יש אישורים. לכן, מספיק אם אנחנו מעיפים מבט שהם עוברים. הביקורים הם תמיד בימי רביעי בבוקר, יום המשמרת שלנו.8:30 – כל הזמן משאיות, מוניות נוספים לתור- אין שינוי בתור. שוב צלצלתי למת”ק. הבטיחה לברר (מה שונה?) אך הוסיפה – לפי הוראה אסור לי לדבר עם מחסום וואטש. סירבה גם להזדהות.8:45- בדרכינו לטרנזיט, נהג אחד אומר לנו: “כך הם עושים בגללכן; הם רואים אתכם ומאיטים את הקצב; מה זה עוזר?” כבר בתוך הטרנזיט פגשנו בגננת הגרה מול קבר רחל ועובדת בבית צפאפה. לשאלתנו למעשיה באבו דיס כאשר הדרך הקצרה ביותר היא מבית לחם, ענתה: “בבית לחם הם הכי גרועים”, מתעללים ומשפילים, לא מוכנים לשמוע מילה. שם אין לי צ’אנס , ולי כאן יש יותר סיכוי לעבור… אני חייבת להתפרנס.”מה יהיה??