בית איבא + חווארה, יום חמישי 29 אפריל, בוקר משקיפות: עפרה כ’, דינה ע’, רחל ב’, יודית א’, אלונה כ’ (מדווחת) כשנתקלנו במחסום פתע אי שם באמצע הכביש בין טול כארם לשכם, לא הופתענו כלל כמו במבחני הפתע בימי ילדותנו. חינוך זה זה חינוך ויש לחנך את המקומיים. מה אסור ומה אסור יותר. על פניו התנהל מחסום הפתע כשגרתו. עשר דקות אמבולנס, אנשים שיורדים מהאוטובוס לבדיקת פתע שגרתית ועברת – נקסט. רק מכונית של הסהר האדום שהובילה ציוד רפואי הלינה על שלא נתנו להם לעבור בבית איבא אלא שלחו אותם לחווארה, למרות שחיילי מחסום בית איבא מציגים אותו כמחסום הומניטרי. האם העברת ציוד רפואי אינה כלולה בקטגוריית “הומניטרי”? בית איבא המצב שגרתי. כ-10 מעוכבים, ביניהם תלמיד נהיגה הלומד לנהוג באמבולנס, עובד בית חולים, צעיר שנזקק לטיפול שיניים ומספר סטודנטים. בהתערבותנו או שלא, לפני שעזבנו את המחסום הם עברו.אדם מבוגר שניסה להעביר סחורה ( נעליים) סורב בטענה נשגבה שהמחסום הינו מחסום הומניטרי והתבקש לעבור דרך עוורתה.בין קבוצת תלמידות שעברו במחסום היתה אחת דתית. בכליה היתה מחברת והחייל ביקש ממנה לקרוא ממנה. אינני יודעת מה נשאה בחובה המחברת, אולי שיר אהבה לאהובה, אולי לאלוהיה. כל כך אישית ואינטימית היא הקרבה בין אדם לאלוהיו, והיא, שנאלצה להתיר חוטים דקים של אינטימיות מתוך מחברת כתובה בכתב ידה ולפרוש אותם בפני אדם זר שמכוון אליה נשק, לא נתרצתה לו. הוא מבחינתו התעקש: אולי כתוב שם חומר הסתה של החמאס? הסביר לנו כששאלנו. ויודית הגתה: היש חומר הסתה חמור יותר מנשק מכוון אל עלמה שמתבקשת לקרוא בפני איש זר את צפונות אמונתה? 10:00 – חווארה תור גדול של פלסטינים חיכה לרשות להמשיך בשיגרת יומו. כ-15 מעוכבים עמדו בכל אחד מהמחסומים (הצפוני והדרומי) שם לא היה לאל ידנו לעזור כלל. החיילים לא שעו כלל להפצרותינו. אווירה של קרקס שרתה במחסום, כמו איזה הופעת סטנד אפ פרועה שהשחקנים בה הם גם הקהל. הם היו כל כל משועשעים מהמצב ומהכוח שניתן בידיהם. ניתן היה להבין שיש כאן באמת “כיבוש נאור”. שום דבר ראוי לציון לא קרה בחווארה. שום דבר נורא. לא משהו שלא קרה אתמול, היום, או יקרה מחר. רק הקלות הבלתי נסבלת של האין קיום, של הרשע, של השררה.