בורין: שוחחנו עם ראש מועצת הכפר. “האם היתה לאחרונה התנכלות מצד המתנחלים?” שאלנו אותו. ביום שישי לפני הביקור שלנו, לפני שקיעת השמש, מתנחלים מיצהר הגיעו למטעי הזיתים של בורין ושל עוריף, הסמוכה להתנחלות, ושרפו עצים. הכפריים ביקשו מהמנהל האזרחי ללכת למטעי הזיתים, כדי להעריך את הנזק שנגרם. החקלאים אינלם יכולים ללכת למטעים בעצמם. הם רשאים לגשת לשטחיהם רק בתאריכים מסוימים בשנה, ורק לימים ספורים. החקלאים עדיין מחכים לדו”ח מהמינהל האזרחי.

במהלך יוני, המתנחלים מיצהר ניסו לפרוץ לבית המרוחק ביותר ממרכז הכפר, שהוא הקרוב ביותר  להתנחלות. הם לא הצליחו לפרוץ את הבית, אבל הוא הותקף. צעירים מהכפר מיהרו לבית כדי להגן עליו, ופרצה קטטה בין שתי הקבוצות. שני גברים צעירים מהכפר נפצעו. התנכלויות הן אירוע שקורה כמעט מדי יום ביומו.

בורין נמצאת בעמק בין שני רכסים. התנחלות יצהר בנויה על הרכס הדרומי, המאחז הלא חוקי גבעת רונן, נמצא על הרכס הצפוני. שניהם נבנו על קרקע השייכת לחקלאים בבורין, אשר אינם יכולים אפילו להתקרב אליה. לפני תשעה חודשים מתיישבים מגבעת רונן נכנסו למטעי הזיתים בצד המערבי של בורין. הם הקימו אוהל גדול אשר בו הם מנהלים תפילות, שירה רמה וריקודים. תושבי הכפר ביקשו כי המנהל האזרחי יסלק את האוהל ויורה למתנחלים להתפלל במאחז שלהם. לפני שמונה חודשים הצבא הבטיח לסלק את האוהל. עד עכשיו הם לא עשו כלום.

במהלך חופשת הקיץ, כאשר אין שיעורים בבית הספר, הילדים נמצאים בבית. פעילויות מאורגנות – אין להם. הבנים משחקים כדורגל בחצר.

ישנם שלושה בתי ספר בכפר. אחד הוא בית ספר יסודי לבנים. אחר הוא בית ספר יסודי ותיכון לנערות. בתיכון הזה הדגש הוא על מדעי הרוח. בית הספר השלישי הוא בית ספר תיכון שבו הדגש הוא על מדע וטכנולוגיה. ישנן כ- 20 בנות הלומדות בבית הספר למדע וטכנולוגיה, וראש המועצה אומר שהמספר אינו מספיק. דרושים מורים נוספים עבור הבנות ונדרשות עוד בנות ללמוד בקורסים האלו.

פעמיים או שלוש פעמים בשבוע יש בעיות בין המתנחלים ובית הספר הטכנולוגי לבנים. המתנחלים זורקים אבנים, והנערים זורקים אבנים בחזרה עליהם. לאחר מכן הצבא מגיע, ממטיר גז מדמיע על בני הכפר כדי לפזר אותם. הכפר ביקש מהרשות הפלסטינית לגדר את בית הספר הזה כך שהמתנחלים לא יוכלו להכנס אליו. אבל הצבא טרם נתן את אישורו לבקשה פשוטה זו.

בדרך יציאה מ-בורין, עברנן דרך בית הספר הזה, ואז מוסטפא הפנה את תשומת ליבינו לשטח גדול של אדמות ועצי זית מסביבו. הוא ציין שהרבה מאדמות אלו שייכות לבית הספר ושמתוכנן להקים שם בית ספר חקלאי אזורי. יתכן שמראה שפע של אדמות אלו מתחת להתנחלות מנקר את עיניהם של מתנחלים, אשר מעת לעת מתנכלים לתלמידים .

הבנות מסיימות תיכון וברובן ממשיכות לימודיהן בהשכלה הגבוהה. כ-20% מהילדים עוזבים את בית הספר לפני גמר הלימודים כדי לעבוד על אדמות המשפחה. כ- 80% מהבנים מסיימים תיכון, 90% מהם ימשיכו את לימודיהם באוניברסיטה. שמענו את אותו סיפור כאן כמו ששמענו בכפרים נוספים – רוב הגברים הצעירים שמקבלים היתרים לעבודה בישראל, ועובדים בבניין ובחקלאות, הם בוגרי אוניברסיטאות. זהו פוטנציאל לפיתוח כלכלי רב שהולך לבזבוז.

אין בעיה גדולה עם מים,  אומר ראש העיר, כי הקיץ רק התחיל. הם מקבלים את המים שלהם באמצעות הרשות הפלסטינית, אשר מקבלת אותם ממקורות (רשות המים הישראלית). בכל זאת, שמנו לב שהגישו לנו בקבוק בן 2 ליטר מים, ומס’ בקבוקי תפוזים. כנראה שכמות מי ברז הינו מוגבל, דבר שמכריח אותם להשלים עם מים בבקבוקים.

אבל יש בעיה עם כמות החשמל אשר הם מקבלים. בשנת 1973, כאשר כמות החשמל נקבעה והוקצתה, האוכלוסייה של הכפר היתה קטנה בהרבה. היום האוכלוסייה גדלה אבל ההקצאה לא גדלה בהתאם.

עבור הכביש החדש שמתוכנן, לשימוש ישראלים בלבד, מצומת תפוח עד לבסיס הצבאי שליד חווארה, הצבא הפקיע גם אדמה השייכת לחקלאי בורין.

השאלה האחרונה שלנו לראש המועצה היתה, איך הוא רואה את פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא נאנח ואמר שהוא בדיכאון כשהוא חושב על העתיד. לפני עשר שנים היתה לו תקווה, אבל כבר לא עכשיו. הוא זוכר את ההפגנות למען השלום בהשתתפות יוסי שריד ושולמית אלוני (הוא הזכיר את שמותיהם). “אבל היום התקווה דועכת. מצב זה יפגע בישראלים ובפלסטינים. ישראל תפסיד גם.”

עוורתא: שוחחנו עם א’, חבר המועצה של הכפר. איתמר, ההתנחלות שממוקמת על רכס המשקיף על הכפר, היא המקור לצרות שלהם. הבעיה העיקרית היא חוסר היכולת לגשת לחלקות האדמה ולמטעי הזיתים הנמצאים על צלע גבעה בסמוך להתנחלות.

הכביש החדש יפקיע קרקעות מעוורתא, בדיוק כמו שיפקיע מחווארה ומעודאלה. אפילו עכשיו, המחסום אשר הם היו מורגלים להשתמש בו על מנת להגיע לשכם (וזה במרחק דקות מהם) סגור, והם חייבים לנסוע דרך ארוכה כדי להגיע אל העיר.

בשל קוצר הזמן שהיה לנו עבור עוורתא, לא הצלחנו לשאול הרבה שאלות. כאן, כמו בבורין, מצאנו יחס בעייתי. “באים ארגונים, שואלים שאלות, כותבים דו”חות, ואז שום דבר לא קורה. אבל עדיין אני לא מיואש.”