בית לחם וסביבתה, יום ג’ 08.08.06 , אחה”צ משקיפות: רות א., אילנה ד. (מדווחת) נסענו לבית אומר למסור למוחמד את התרופות שאיבון שלחה לו. שוב תמהנו מי יקנה את כל הפירות הנפלאים המוצגים בדוכנים שלאורך הדרך.באל ערוב היו שני מעוכבים ליד מכונית ההאמר הצבאית שעמדה, כמו בכל השבועות האחרונים בצל מגדל השמירה. עצרנו בצד השני של הכביש בכדי לצפות במה קורה, מבלי לפנות לחיילים. משאית קטנה נעצרה על ידי החיילים והנהג היה צריך לפרק את כל תכולתה, ארגזי קרטון ריקים של ירקות. היה ברור לנו, כמו גם לחיילים שהרימו בידיהם את הארגזים הריקים, שהמטען הזה בדרכו לחברון, לא יכול לכלול כל אמצעי חבלה. נראה כי הסיבה היחידה לעצירה ולפירוק המטען הייתה הטרדה. שוחחנו עם אביו של בעל חנות המכולת שממול למגדל השמירה באל ערוב והוא סיפר כי מדי יום ביומו מעכבים חיילי מג”ב שבמקום עוברי אורח, ומעמידים אותם לפעמים שעות בשמש. נוסעי מונית שהגיעה בעת שהותנו שם נדרשו לרדת לשם בדיקת ניירותיהם ולנהג נאמר להמשיך בדרכו. בן שיחנו אמר שסטודנטים חסרי אמצעים נדרשים כך לשלם פעמיים לנהג מונית. הוא עצמו מסודר היטב; עובד באו”ם ולכן בעל אישורי תנועה בישראל על אף שאין לו תעודה כחולה. הוא נשוי לישראלית מהכפר טוראן שבצפון וחיים בבית צפפה. כבכל קיץ נסעו עם ילדיהם לשהות עם משפחת האישה אך ברחו משם מפחד הטילים. הוא הביא אתו את כל משפחת אשתו ושכר עבורם חדרים במחנה הפליטים אל ערוב! התקרבה מכונית עם מספרי זיהוי ישראלים ואישה דוברת עברית רהוטה ביקשה להצטרף לשיחתנו. בינתיים ישבו שמונה מעוכבים ללא מעש. עזבנו וכשחזרנו אחרי כשעה כבר לא היה שם איש.במת”ק עציון הייתה סככת הממתינים ריקה מאדם. חכינו בחוץ בכדי לפגוש את היוצאים מהמת”ק. גבר צעיר פנה אלינו אחרי שיצא. הוא סובל מלידה מארטריטיס רוימאטית ועליו לקבל טיפולים בבית חולים בירושלים שלוש פעמים בשבוע. בדרך כלל היה מקבל אישור למשך חודש ימים. הפעם, אחרי כמה ימים של ציפיה וביקורים חוזרים ונשנים במת”ק קיבל אישור לשבוע בלבד. בודאי נפגוש בו גם בשבוע הבא כשיחזור לבזבז יום או יומיים בכדי לקבל אישור לשבוע נוסף. כן פגשנו כמה אזרחים זרים, קנדים ושוודים, ילידי בית לחם החיים כבר שנים רבות בארצות אלה. הם באו לבקש אישור יציאה מהארץ דרך שדה התעופה בן-גוריון, דרכו גם נכנסו בבואם עכשיו ובפעמים קודמות לביקור אצל משפחותיהם, יש להם אישורים רפואיים על הצורך להגיע בנוחיות לשדה לשם יציאה מהארץ. הנסיעה דרך אמן בחום הקיץ מסכנת את בריאותם. הם יצאו מהמת”ק מצוידים באישור על הגשת בקשותיהם. נאמר להם לחזור בעוד שבוע בכדי לקבל תשובה. כרטיסי הטיסה שברשותם הם ליום לפני המועד בו הוזמנו. התקשרנו עם דליה באסה שהציעה שיתקשרו לבקש תשובה מהמת”ק ביום חמישי ואם לא יֵענו בחיוב הציעה כי יתקשרו אתה. מובן שלא היה בידם מספר הטלפון של המת”ק לצורך התקשרות. בצומת עציון פגשנו קבוצה של ארבעה בחורים צעירים שעוכבו שם ללא כל סיבה. היות וגם הם הורדו ממונית שכבר נסעה לדרכה, הצענו לשניים מהם שרצו להגיע לרמאללה, לנסוע אתנו על לאל נאשאש. בדרך התפתחה שיחה מעניינת אתם. שניהם סטודנטים למדעים, אחד במכון פוליטכני בחברון והשני באל-קודס. אחרי שהתברר להם שאיננו תומכות באופן בלתי מסויג בהתנהלות הצבא והממשלה, הרשו לעצמם לבטא גם את הביקורת שלהם על ממשלתם. לדבריהם, עם סיום לימודיהם הם מתכוונים לעזוב לארץ אחרת. כאשר אמרנו שאם תוקם מדינה פלשתינית, אנשים כמוהם יהיו דרושים, הגיבו ב: “הממשלה שלנו לא עושה שום דבר בכדי לקדם הקמתה של מדינה או בכדי לסייע לנו” באל נאשאש פנו אלינו מכרינו מהשבועות הקודמים וסיפרו לנו שבית לחם מלאה ב”פליטים” ערבים ישראלים מהצפון הממלאים את מקומם של התיירים שכולם עזבו. סוחר בצעצועים התפרץ לעברנו בזעם: “כולם שקרנים!” וזאת כי החיילים במחסום שבשיך סאעד שהכריחו אותו לחתום על הצהרה כי נכנס באופן בלתי חוקי לישראל, בעוד שלא עבר כלל את המחסום. היות ובאל נאשאש יש רק תפרנים (כדבריו), הוא מנסה למכור צעצועים במקום בו יש בעלי אמצעים, בשיך סאעד למשל, בכדי להביא אוכל לילדיו. העברית שבפיו מעולה, לשאלתנו מנין ידיעה זו סיפר שעבד כטבח במשך 25 שנים במסעדת “שובע” בירושלים.נהג ששכח לשלם קנס של 250 ₪ שמועד פרעונו היה ב- 05.08, ביקש את עזרתנו. הבטחנו כי ננסה לשלם את הקנס עדיין בתעריף הראשון (ואמנם הצלחנו!). סוחר הצעצועים שראה את ניסיונותינו לסייע, שינה באחת את יחסו אלינו. שוב סיפרו לנו על היחס המשפיל והאכזרי מצד חיילים במחסום שבואדי נאר. אחד הנהגים אמר: “אלה כנראה חיילים בדווים, יהודים אינם מתנהגים כך”…. התורים משתרכים לאורך קילומטרים, כנראה כאשר אנחנו לא נמצאות בסביבה. שוב סיפרו לנו על התנהגות קשה של המשטרה הצבאית במעבר אל נשאש, סגירה של המעבר על ידי העמדת מוניות החוסמות את המעבר והחרמת המפתחות. לדברי מי שסיפר לנו על כך, זו פעולה של אדם בודד כי פעם שמע קצין מתרעם על כך ונוזף בחייל. בכל זאת ההתעללות נמשכת. הצענו למתלונן לרשום את מספר הרכב הצבאי וכאשר ביטא פחד מנקמה בו הבטחנו, כמובן, ששמו לא יוזכר על ידנו.בצד הדרומי של המנהרות עצרה המשטרה הכחולה מכוניות וניתנו דו”חות תנועה לנהגים רבים. היות והכביש צר בשל עבודות העפר המתנהלות לכל אורכו, נוצר פקק תנועה ארוך, שהגיע עד צומת גילה שבו צפינו בתאונה שעוד האריכה את הפקק עד לדרך חברון.