14:00 עד 16:40

בית אומר

ימים אחדים לפני הסיור שלנו הייתה הפגנה של ישראלים נגד העוצר על הכפר. זאת הייתה הסיבה שבגללה רצינו לראות אם עדיין קורה שם משהו. אך לא היה דבר יוצא דופן ככל שיכולנו לראות. הייתה שם מכונית אחת של הצבא בצד הכביש שמוביל לכפר, ומוניות שהמתינו לנוסעים.

מת"ק עציון

במגרש החנייה בחוץ המתינו 4 מכוניות פלסטיניות, בפנים, באולם ההמתנה, לא היה איש. יתכן שפלסטינים אחדים הוזמנו לשב"כ (דבר שאנו לא יכולות להשקיף עליו). בזמן שהסתכלתי מסביב, באולם ההמתנה, החייל שהיה בתפקיד קרא לי וביקש שאגש אליו. ניצלתי את ההזדמנות להסתכל מאחורי המחסום המסתובב, למקום שמעולם לא הייתי בו. לכן ניגשתי. עוד קודם לכן הבחנתי שהיה חייל נוסף בסביבה. עכשיו עמדתי מול חייל דתי צעיר מאוד, שישב מאחורי זכוכית עבה וקרא ספר בעברית. וכל זה היה נמוך כל כך עד שאני הייתי גבוהה יותר.

החייל השני עמד בשקט וקצת מוחבא, בצד שמאל של החלון (אבל יכולתי להרגיש את נוכחותו ולראות חלקים ממנו כשעזבתי).

עכשיו החייל היושב התחיל את החקירה שלו (התחיל בעברית והמשיך באנגלית) "מה את עושה כאן?"

"אני מ'מחסום ווטש'"  שם הארגון, ככל הנראה, לא אמר לו דבר, אבל הוא לא רצה ללמוד יותר עליו. אולי החייל שהיה מוסתר סימן לו מה לשאול.

"מה את עושה כאן?"

"אני מסתכלת מסביב"

"למה?"

"אני אדם סקרן. כשאני שומעת משהו על מחסומים אני הולכת לבדוק."

על זה חזרנו מספר פעמים.

הם הניחו לי ללכת. ולא ביקשו את תעודת הזהות שלי.

ביתר עילית (16:10)

כמה חיילים, אבל אף רכב. מלבד זה שלנו.

נ.ב.

אפשר היה לחשוב שהייתי יכולה להתמודד עם המצב בצורה אחרת, כגון לומר לו מה מחשבותינו על הכיבוש ועל דמוקרטיה וכולי. ובכן, לא הייתי מוכנה לפגישה הזאת, מעולם לא הייתי חיילת בעצמי, ואין לי בנים חיילים (מלבד של חברות, והרבה)….