יצאנו מכפר סבא במונית של נ’ בערך ב 12:45. לכיוון בית איבא. התחלקנו לשתי קבוצות.מנוחה , נעמי ותמר ירדו מהמכונית בבית איבא ונשארו לצפות שם. שלי, דליה, עופרה, נילי ואבנר (הצלם) המשיכו לחווארה ולבית פוריק. דו”ח מבית איבא, רשמה: נעמי ל. על אף שעברו כבר 24 שעות אני לא מצליחה להשתחרר מהמועקה והתסכול, בעצם יאוש שלִוָוה את המשמרת המסוימת הזו. ככל שמספר המעוכבים גדל. (והגיע בסוף ל-120 איש), כל אחד וסיפור חייו, כך התגברה תחושת החידלון וחוסר האונים. בתחילה החלטתי לרשום כל אחד, שם, שעות העיכוב במחסום, וכו’. לאחר 20 איש שלא הפסיקו לשאול “בשביל מה אתם כאן?”, הבנתי שאני טוחנת מים. גם הבעת הפנים של תמר ומנוחה שִדרה תחושות דומות. המקום הזה, אם לא היה קיים, אי אפשר היה להמציא אותו. כולל “הבחורים המצוינים שמפעילים אותו”.לפי מה שראינו, ועל סמך הדוחות האחרים מבית איבא העיכוב הפך לבעיה הכי גדולה במחסום וצריך לראות מה עושים , אולי עיתונות זרה, אולי חברי כנסת, אולי משהו אחר (?)אז הנה לקט נבחר: (שמות האנשים אצלי אבל אני פוחדת לפרסם אותם שמא יתנקמו בהם)- רופא וטרינר, עובד במשרד החקלאות של הרשות, בדרכו לעבודה, עוכב כי אין לו תסריך(אישור). לדבריו לפני שנתיים קיבל רפורט משטרה על מהירות מופרזת, רשיונו הוחרם והוא קיבל אותו בחזרה לאחר ששילם במשטרת אריאל 750 שח. כשפנה לקבל כרטיס מגנטי בקדומים סורב בטענה שהוא חייב 750 שקלים בגין הרפורט. רשיון הנהיגה שבידו אינה מהווה הוכחה לכך ששילם את הכסף, ולא נתנו לו קבלה. הוא הגיש 3 פעמים בקשה לכרטיס מגנטי ובכולם סורב. בכל פעם שהוא עובר המחסום מעכבים אותו. היה מעוכב 6 שעות.- בחור עם לחי נפוחה בגלל דלקת בשן. גר בשכם ועובד מחוצה לה, היה בדרכו חזרה לשכם כדי להגיעה למרפאת שיניים שנסגרת בשעה 15:00. כל ילד היה רואה שהוא סובל מכאבים חזקים ביותר. כל הטלפונים לא הצליחו להניע את אהרון הסמל לשחרר אותו, אפילו משכית מרופאים אמרה שכאב שיניים זה לא הומניטרי מספיק והם שומרים את ה”צנרת” שלהם למקרים הרבה יותר חמורים ודחופים. כנראה שמשהו בכל זאת זז כי ב14:30 שחררו אותו, היחיד באותו יום !- גבר צעיר ואשתו שבהריון, הגיעה למבחנים בשכם (לומדת רוקחות) ובעלה לווה אותה לבחינה. היו בדרכם חזרה לג’נין, אותה העבירו ללא בעיות והוא עוכב. לדבריו היא לא יודעת איך לחזור הביתה לבד. כל הזמן היא עמדה בצד השני של המחסום וחכתה והחיילים סרבו לתת להם לעמוד ביחד בצד של המעוכבים. היו מעוכבים 6 שעת וכששוחררו כבר היה חושך ולא היה להם מושג איך יגיעו לג’נין. את רוב האנרגיה השקענו בגינם כדי שיוכלו לעמוד יחד !- בחור עם חמור עמוס סחורה שהוא צריך להביא לבית ספר שם הוא עובד. היה מעוכב למעלה מ7 שעות וכמובן שלא הגיע לעבודה באותו יום.- רופא צעיר שהורד מאמבולנס לאחר שעבד 3 משמרות. היה מעוכב 4 שעות. גם הוא מסורב כרטיס מגנטי כי בגיל 13(!) זרק אבנים על חיילים, נאסר וישב בכלא. מאז למד וסיים רפואה, עובד בבית חולים אבל נחשב סיכון בטחוני ואינו יכול לעבור בחופשיות במחסומים או לעבוד בירושלים, למשל, שם הוצע לו קידום בבית חולים בעיר. תמר אמרה שאולי אפשר לעזור לו ונדבר בים ראשון. הפרטים שלו אצלי.- אזרח ירדני, דרכונו נלקח ממנו והוא עוכב יחד עם כולם, כשנסענו עוד היה מעוכב לאחר שרובם שוחררו ואני לא יודעת מה עלה בגורלו.- בחור הסובל מפיגור, כל ילד יכול לראות, ואמא שלו מחכה אתו כדי לקחת אותו הביתה, עוכב בערך 5 שעות.אני מבקשת להדגיש את התנהגות אהרון, מפקד המחסום בדרגת סמל, אדנות וחוצפה שלא רואים כל יום, חוסר רגישות ואטימות מוחלטת למקרים הומניטריים (שקצין מהמת”ק היה משחרר כמו כלום), מסרב להתייחס ולהקשיב, מקבל גיבוי מלא ממפקד הגזרה חייקה (שאינו עושה דבר חוץ מלשמור על כבוד חייליו המסורים ) ומשליט את מרותו אפילו על קצינים הגבוהים ממנו בדרגתם ועושה רושם שפוחדים ממנו. עבד כי ימלוך, לפחות רמטכ”ל. תמר הגישה תלונה לח”כ רן כהן שהבטיח לברר בדובר צהל, ומנוחה העבירה תלונה דומה ישירות לדוברת צהל. צריך לעשות משהוא ולהעיף אותו מהמחסום, אחד כזה לא יכול לעמוד מול אוכלוסיה אזרחית אפילו שקציניו אומרים עליו כי הוא חייל “מצטיין”( לפי התנהגותו כולן חושבות שהוא מתנחל).גם מנוחה הייתה כל הזמן על הטלפון, ולמעשה לא הצלחנו לעשות באותו יום דבר. בין השאר בגלל שלא היה נציג של המת”ק, שכפי שנוכחתי מטפל בעניינים הומניטריים, מקשיב ומנסה להתנהג כמו בן אדם על אף שגם ידיו כבולות רוב הזמן. דו”ח ממחסום חווארה – רשמה שלי. הגענו בשעה 14:00, במחסום מעט אנשים, אך מהר מאד מספרם מגיע ל 20. אדם אחד מעוכב בצד, על ברכיו, ידיו קשורות מאחורי גבו, עיניו קשורות וראשו מכוסה בשקית ניילון שחורה. ברגע שדליה מתקרבת אל המעוכב, החייל ניגש אליו ואומר לה: “אני בדיוק עומד לשחרר אותו, לא בגללך!” והוא אמנם ממהר לשחרר אותו, אך לא מחזיר לו את תעודתו. (אין מקום לשאלה למה).שני צעירים רוצים לעבור לשכם ומבקשים את עזרתנו. אחד מבורין, אחד מרמאללה. אין להם אישורים, ולא כרטיסי סטודנט. לא יודעת איך נעזור להם. עוד קבוצה גדולה של אנשים הגיעה לתור. עכשיו המספר כבר מגיע ל-50 . מעוכב בשם נ.ק. (השם המלא נמצא אצלנו) בן 18, אומר שלפני שעה וחצי חיילים לקחו אותו מפתח ביה”ס בחווארה, והביאו אותו לכאן. לא אמרו לו כלום. גם לנו אין הם מוכנים לתת הסבר. הם אומרים שישחררו את ק. בשעה ארבע. אבא שלו עזב את עבודתו באמצע, והוא עומד פה בוכה ודואג. אפשרתי לו לדבר עם רנא מ”המוקד להגנת הפרט”. לאחר שמסתבר לי שיש לו צהבת, נתתי לו גם את המספר של הדס מ”רופאים לזכויות אדם”. בשעה 14:45 ק. שוחרר (החיילים פוחדים מהצהבת). לשאלתנו למה החיילים מעכבים כל כך הרבה אנשים, החייל עונה שאתמול הם תפסו פה מתאבד, ושואל את עפרה אם היא מעדיפה שיהיה לפלסטינים קצת צפוף או שיהיו עוד 10 משפחות שכולות.ב 15:10 . הגיע בחור שהיה אתי בסמינר בנווה שלום (“ואחאת אל סלאם”) שמו מ. הוא עו”ד, גר באבו דיס ועובד בשכם. שמחנו לפגישה, אך לא לסיטואציה. לא נותנים לו לעבור. רנא תנסה לעזור. עזבנו את המקום לפני ארבע, ועדיין לא הייתה לה תשובה עבורו.דליה עברה לצד היציאה משכם. אליה התלוו צלמים מCNN וחוו יחד איתה התעללות במעוכב(שמו שמור עימנו). הוא עמד בשמש כ 5 שעות כשהוא כבול בחבל פלסטיק דק בשתי כפות ידיו כשהן מאחורי גבו ובשתי כפות רגליו, בקרסוליים, וכן קשור עיניים בפיסת בד. ראשו מגולה חשוף לשמש היוקדת. כשדליה הגיעה אליו היא השקתה אותו מים מבקבוק. הוא הודה לה בעברית. לשאלתה את המפקד מדוע הוא במצב כזה, התשובה הייתה: יש לזה סיבה טובהלבקשתה לשחרר לו מעט את הלחץ של החבל כי כפות ידיו התנפחו, התשובה הייתה ” נשתדל לקצר לו את זמן ההמתנה למשטרה הצריכה לבוא ולקחת אותו לחקירה”. לבסוף כשבאה המשטרה לקחתו, לא שחררו לו את הידיים והרגליים, והצעידו אותו על גבי סלעים לכיוון המכונית כשהוא “צועד” 2 ס”מ כל צעד. כמובן שהוא מעד והם הרימו אותו, והחזיקו בזרועותיו כדי שיוכל להתקדם אל המכונית, אבל לשחרר קצת את לחץ החבל – לא עלה על הדעת.דליה התקשרה אל “הרופאים לזכויות אדם” אבל לא השיגה קשר. התקשרה אל ח”כ רן כהן, אך לפני שהספיק לעזור באה המשטרה ולקחה אותו.כשנגמר הסיוט הזה הגיע טלפון ממשכית מ”רופאים לזכויות אדם”. היא קיבלה רק עתה את הודעתנו. ביקשנו ממנה לברר לאן לקחו אותו (כדי להודיע למשפחתו), והיא אמרה שאילו היה לנו מספר הג’יפ שלקח אותו אולי אפשר היה לברר. חשוב לזכור: א.כשעוצרים מישהו והוא נלקח במכונית כלשהי – יש לרשום את מספר המכונית.ב. בעניין דחוף אין להתקשר עם המשרד של ארגון “הרופאים לזכויות אדם”, אלא לטלפון הנייד שלה.אנשי CNN התענינו מאד במחסוםwatch וביקשו לקבל עלינו חומר וכן לשמור על קשר. נפרדנו מהם ומהמחסום, ויצאנו לבית פוריק. 16:08 בית פוריק 50-60 אנשים מחכים לעבור משכם לבית פוריק. בודקים אותם עם גלאי מתכות (ידני) והבדיקה נמשכת זמן רב. בצד עומדים מעוכבים. ארבעה מהם קשורים באזיקים זה לזה. לידם שוטרים שעומדים לקחת אותם, וכן גרר שמעמיס שתי מכוניות שכנראה קשורות אליהם.ב 16:26 מכוניות המשטרה נסעו עם העצורים. במחסום נשארו עדיין כ-20 ממתינים וכ-7 מכוניות.ב 16:30 עזבנו את המקום ופנינו לבית איבא. 17:15 בית איבא הגענו כדי לאסוף את הבנות שנשארו שם, אך נסחפנו לתוך המצב המטורף שמצאנו. תור ענק של מכוניות, פרטיות ומשאיות, נטוע במקום. אף מכונית לא זזה. נהג אחד רץ לקראתנו נסער ונרגש, פנה אל נאדים (הנהג שלנו) בערבית וביקש עזרה. הבטחנו לנסות.כשהתקרבנו למחסום מצאנו את הבנות מיואשות. מתוסכלות. חסרות אונים. יותר מ 100 איש בכל צד של המחסום (ביציאה ובכניסה). ובצד ממול עומדים כ 50 מעוכבים המחכים כ 5 שעות. באמצע המתחם עומד המפקד וכמה חיילים ומדברים ביניהם… משאית ענק עמוסת פָּרות מתקרבת לאמצע המתחם כדי לעבור. המפקד ח. עוצר אותה, מסמן לנהג לחזור וצועק לעברו “לחווארה!” . לשאלתי לפשר הדבר, הוא עונה: “אין לי כֵּלִים לבדוק משאיות שאין להן רשיון לעבור מהמחסום הזה. רק בחווארה יש”. לא עזר כלום, והמשאית הענקית ביצעה סיבוב של 180 מעלות בשטח צר, וחזרה עם כל הפָּרות המשתאות – לחווארה.ליד כל תור – שני חיילים הבודקים את האנשים לאט וביסודיות, ומעבירים אותם אחד-אחד. מישהו בתור מחזיק בידיו טלוויזיה. החייל לא מסכים לתת לו לעבור כי “אי אפשר לדעת מה יש בפנים”. הפלסטינים משיגים מברג ומפרקים את הטלוויזיה. כל התור מחכה לפירוק ולהרכבת הטלוויזיה. לאחר בדיקת ה”קרביים” שלה מרשים לו לעבור.מתחיל להחשיך.התור הארוך של המכוניות עדיין לא זז. ומִצד המעוכבים מתחיל להיראות ולהישמע אי שקט.להפתעתנו אנו שומעות את המפקד אומר לחיילים: “שחררו את כולם!” , החיילים מביטים בו כלא מבינים, והוא ממשיך ” שכל אחד ילך לבית שלו, שחררו את כולם”. ככה. פתאום. וכך הייתה כנראה גם הפקודה לגבי המכוניות. אמנם לא שמענו אותה, אבל פתאום נעלמו מעינינו כל המכוניות, כאילו לא היה תור. כמעט ששאלנו את המפקד לפשר הדבר, אבל לא ראינו בכך טעם, ועזבנו את המקום.