14.20 במעבר שומרון תור ארוך מאד של כלי רכב.

14.40 בצומת ג'ית – ריק.

15.10 בבית איבא תור ענק בכניסה. לא יכולנו להגיע במכונית. עם הגיענו לבודקי המכוניות, אני מפנה את תשומת ליבו של החייל ל 20 כלי הרכב שמחכים לבדיקה. הוא אומר שלא היה מודע לכך… והתור התחיל לנוע.

15.30 במחסום הולכי הרגל הסככה עולה על גדותיה. זהו יום חמישי העמוס, שבו הסטודנטים חוזרים הביתה. התור ההומניטרי מתקדם יפה, כי איש המת"ק בודק שם.

חייל מנסה להזיז אותנו, כי אנחנו מסתירות לו את הנעשה במחסום. התיישבתי לידו על הספסל ולא הסתרתי…

בסככה שביציאה מן המחסום עומדות נשים ומחכות לגברים שלהן. חייל מגרש אותן אל מחוץ לסככה, למקום לא מוצל. הסככה לטענת החייל היא רק למעבר ולא לשהייה, אף לא להשתהות כדי ללבוש את החגורה ולנעול את הנעליים. הערתי למפקד שגירושם לעמידה בשמש – אכזרי, וללא הצדקה. הוא הקשיב בהסכמה.

15.30  החיילים מבקשים מאיתנו ללכת אחורה, ואנחנו לא נענות. המפקד שותק.

אני שואלת את איש המת"ק כמה מעוכבים יש. הוא מפנה אותי אל המפקד ואומר שהוא יענה לי. אני פונה למפקד, והוא עונה: "לא ספרתי".

אני הולכת לראות בעצמי. (הסיפור על כך ועל העימות שלי עם חייל במכלאת המעוכבים – בדוח נפרד).

15.50 המחסום נסגר ל 10 דקות בגלל העימות עם החייל.

צביה עוקבת אחר זמן ההמתנה במחסום. להערכתה – כ 40 דקות.

16.05 מכניסים עוד 4 מעוכבים. מעוכבת יושבת בצד, תעודתה נבדקת, והיא מוכנסת לתא הבידוק.

מוציאים אותה משם, והיא מחכה ליד החיילים. לא במכלאה יחד עם הגברים.  חברתה מחכה לה ממרחק.

לשאלתי את המפקד על מה היא מעוכבת, הוא עונה: "זה לא עונש, יש סיבה בטחונית".

גבר ניגש למפקד ומבקש לעזור לו: בנו נמצא בסככה עם כל המחכים שם. הוא (האב המבוגר) עבר בתור ההומניטרי במהירות, אך הבן כבר שעתיים שם, ועדיין אינו נראה מתקרב. אולי אפשר לאפשר לו לקחת את בנו הביתה. המפקד שולח את החייל (זה שחזר מטראומת העימות איתי) ללכת עם האיש ולהוציא את בנו מהסככה.

החיל עם הרובה השלוף מלווה את האב עד הסככה, אך פוחד להיכנס איתו אל בין הפלסטינים… (הגבורה שלו נגמרת כאן).  הוא מבקש מהאב להיכנס לבדו ולהוציא את הבן. וכך אמנם קורה, והם הולכים הביתה.

16.15 עוד אשה מוכנסת לתא הבידוק. נבדקת ומשתחררת מיד.

4 חברֶה שנכנסו יחד לקרוסלה (במקום אחד אחד) נשלחים לסוף התור.

16.35 אני מתיישבת על הספסל, ליד האשה המעוכבת. לצערי אין לנו שפה משותפת. רק חיוכי הבנה.

החייל ההיסטֶרי (מן העימות) אומר למפקד: "אני לא יכול, הן מסתובבות פה ומעצבנות לי בעיניים".

החברה של המעוכבת מתקרבת ושואלת: "מישהו כאן מדבר ערבית?"

התשובה: לא. רק איש המת"ק מדבר ערבית והוא כבר הלך (בכל המחסום אין איש דובר ערבית).

17.00 המעוכבים עדיין שם. הובטחו להם 3 שעות… המעוכבת משתחררת, ואנחנו עומדות לעזוב.

בדיוק אז מגיע שוטר (השיחה איתו בדוח הנפרד על העימות עם החייל) ומבקש אותנו לעזוב.

אנחנו עונות שבין כה וכה אנו מסיימות כאן, ויוצאות למחסומי טול כרם: ענבתא ואחר כך לג'וברה.

ביציאה ממחסום בית איבא – שוב תור של כ 20 כלי רכב. אנחנו תקועות בו עד שמאפשרים לנו לעבור.