בית איבא-ענבתא, יום ד’, 8.9.04, בוקר משקיפות: רחל א’, נועה ג’, ליאת ג’, מיכלינה ד’ (מדווחת) בדרך מג’ובארה לבית איבא פנינו למחסום הברזל שבכניסה לכפר ענבתא. המחסום היה נעול ובמקום המתינו ארבעה אוטובוסים ועשרות מכוניות. בצד השער, במעבר הצר שדרכו עוברים הולכי הרגל, נערם זבל.למחסום בית איבא הגענו בשעה 8:45 ועזבנו בשעה 12:05. התחלקנו לשתי קבוצות: שתיים צפו בנעשה בעמדת הבידוק של המכוניות הנכנסות לשכם ושל הולכי רגל הבאים מכפר קוצ’ין (עמדה א’), ושתיים צפו בנעשה במעבר להולכי רגל אל שכם וממנה (עמדה ב’). עמדה א’תור ארוך של מכוניות. בעמדה נמצאים רק שני חיילים: אחד בודק והשני מאבטח אותו. בתחילה, החייל הבודק מטפל רק בכלי רכב ובינתיים נוצר תור ארוך של הולכי רגל בממתינים זמן רב; אלה שהגיעו בשעה 9:05 עוברים רק בשעה 9:35. בעקבות פנייתנו, מגיע לעמדה מפקד המחסום, אך טוען שאין באפשרותו להוסיף עוד חייל בודק בגלל מחסור בכוח אדם. בגלל התורים הארוכים הוא נשאר לזמן מה כדי לעזור.מגיעה אישה עם דרכון אמריקאי, שהגיעה לארץ לפני חודשיים ורוצה להיכנס לשכם. מפקד המחסום טוען שהדרכון האמריקאי איננו מאפשר לה לנוע בשטחים, אך לבסוף הוא מתרצה ומאפשר לה לעבור. לשאלתנו, באיזו תעודה עליה להצטייד כדי לנוע באופן חופשי, הוא עונה: “לא יודע”.10:05 – תור המכוניות התארך וחלק מהממתינים מוותרים וחוזרים על עקבותיהם. מפקד המחסום עזב ושוב חייל אחד בלבד בודק גם את הולכי הרגל וגם את המכוניות. עמדה ב’בהגיענו במקום היו מעוכבים רבים. אחרי כמה דקות יצא מפקד המחסום עם חבילת תעודות והחל להקריא שמות. הוא דיבר בקול כל כך שקט שאנו, שעמדנו ממש לידו, לא שמענו בבירור את השמות. הוא לחש. להערתנו שהאנשים (שאסור להם להתקרב) לא יכולים לשמוע, לא ענה. הוא הקריא את השמות לאט, בקול לוחש, ללא התרגשות. לא היה שום ספק, שללא אלימות, וללא התעללות שניתן להצביע עליה, מלמדים כאן את כולם “מי הבוס”. בסיום ההקראה נשארו במקום עוד כ-15 מעוכבים. בין המעוכבים – נהג מונית שמפתחות מוניתו הוחרמו, חולים עם הפניות לבדיקות ושני סטודנטים. כולם, למעט נהג המונית, עברו לאחר המתנה של כשעתיים בממוצע (לדבריהם). נהג המונית היה שם מהשעה 7:00 בערך. הוא עבר את “הקו” ונתפס בידי המ”פ שעבר בג’יפ. לדברי הנהג, הוא עשה זאת כי החיילים מאפשרים לאחדים להתקרב ולאחרים לא. כך כל אלה שחייבים להישאר מאחור נשארים ללא פרנסה. המ”פ שהחרים את תעודותיו ואת מפתחות המונית אמר למפקד המחסום שלא לשחררו עד לערב. ניסינו לדבר עם מפקד המחסום – ללא הועיל. נציג המת”ק טען שאסור לו להתערב בנושא נהגי מוניות. טלפנו למת”ק, אך לא נענינו במשך שעות. לדברי נציג המת”ק במקום התקיים ביקור של מפקדים גבוהים במת”ק וכולם עסוקים מאוד.פנינו למוקד ההומניטרי; ענתה חיילת והבטיחה לבדוק. לאחר זמן מה ניסינו להתקשר למת”ק בית-אל, ללא הצלחה. צלצלנו גם ללשכת המח”ט ולקמב”ץ, אך אף אחד לא רצה לדבר אתנו. חיילת הפנתה אותנו למת”ק וסירבה בתוקף להודיע לקמב”צ (או לסמח”ט או למח”ט) את דבר פנייתנו.במשך שהותנו במקום הצטרפו עוד ועוד מעוכבים. חלקם שוחרר לאחר בדיקת תעודותיהם, אך אפילו אלה שהבדיקה לא העלתה דבר לגביהם המתינו בחום הכבד וללא מים, כשעתיים.אורך התור של אנשים המבקשים להיכנס לשכם היה משתנה: מאנשים בודדים ועד כ-30-40 איש. רובם לא חיכו זמן רב. הבעיה היתה ביציאה משכם, שבו היו כל הזמן בין 30 ל-60 איש, הבדיקות היו קפדניות יותר ולכן גם אטיות יותר.9:20 – הגיע איש זקן, הולך בקושי רב, נשען על מקל מצד אחד ועל בנו מהצד השני. האיש ביקש להגיע לבית החולים בקלקיליה. נציג המת”ק רצה להעביר את השניים, אך מפקד המחסום הורה להעלות לבדיקה את תעודתו של הבן. בסביבות 10:30 התקשרנו למתאמת הבריאות במוקד ההומניטרי בבקשה לזרז את ההליכים. בגלל הקושי בתקשורת (השניים לא דיברו שום שפה פרט לערבית) העברנו טלפון לבחור כדי שיענה ישירות לשאלותיה של המתאמת. בתום השיחה אתו היא אמרה לנו שלא תטפל במקרה, כי האב איננו מצויד בהפניה לבית החולים בקלקיליה ובכלל – השניים מאזור חברון. בסביבות השעה 11:00 הודיע לנו נציג המת”ק שהבן “מנוע שב”כ”, ולכן הבדיקה תארך זמן רב יותר ואולי אף תסתיים במעצר הבן. בשעה 11:40 הגיע אישור המעבר לבן (מנוע שב”כ?) והשניים עברו.9:30 – הגיע נער, מלווה בדודו, עם הפניה לבדיקות בבית החולים בשכם. הם עוכבו לבדיקה עם שני חולים נוספים. לאחר המתנה די ארוכה פנינו למוקד ההומניטרי. שניים מהחולים (כולל המלווה בדוד) עברו בשעה 11:15. השלישי הוחזר. הוא דיבר באנגלית בקושי רב, ובקושי הבנו את דבריו אלינו בדרכו חזרה: “מה הם רוצים ממני? שאבוא… בום?”10:00 בערך – עוכבו שני נהגי מוניות נוספים. מכיוון שכם הגיע צעיר וביקש לעבור לבית אמו באחד מהכפרים הסמוכים. הוא תושב שכם ולפני רגע נפרד מאמו שבאה אליו לביקור. לדבריו, היא לקחה בטעות את מפתחות דירתו. מאחר שאין לה טלפון, אין דרך להודיע לה שתחזור והוא נשאר ללא מפתח. הסיפור נראה “חשוד” והצעיר עוכב לבדיקת תעודותיו. לאחר הבדיקה, שלא העלתה דבר, הוא הוחזר לשכם. למחאתנו, למה עוכב אם לא התכוונו לאפשר לו לעבור, ענה לנו מפקד המחסום: “הוא נראה לי חשוד. מי שרוצה לעבור במחסום שלי, אני בודק אותו בלי קשר לאישור המעבר.”10:30 – כמה נשים בעלות דרכונים זרים עוברות לאחר שיחה שמנהל אתן מפקד המחסום.מעכבים תושב שכם הרוצה לחזור הביתה לאחר עבודה בטול כרם במשך כשבועיים. אין לו אישור מעבר, כלומר – הפר עוצר. על כך מחליט מפקד המחסום להענישו בעיכוב לארבע שעות. הוא מסביר לנו את העיכוב כ”אקט חינוכי”. מעכבים לבדיקה סטודנט לתואר שני באוניברסיטת א-נג’אח. הוא תושב טול כרם והיום צריך להגיש הצעה לעבודת מסטר שלו. לאחר כחצי שעה הסטודנט מתחיל להרגיש ברע. הוא מספר לנו שהוא חולה לב, איננו יכול להחזיק יותר מעמד בחום הכבד ומבקש לחזור הביתה. הוא מוותר על המעבר, אך מפקד המחסום לא מסכים. מי שהגיע ל”מחסום שלו” חייב להיבדק, ויהי מה. הסטודנט חיוור מאוד ועל מצחו מופיעות טיפות גדולות של זיעה. אנו פונות לנציג המת”ק ומקבלות תשובה: “אולי הוא רוצה את תעודתו בחזרה, כי ראה שאנו בודקים והוא מסתתר? הוא חולה או שהוא רק לא רוצה שיבדקו אותו?” אנו מתקשרות למוקד ההומניטרי ומעלות את בעיית הסטודנט, הנהגים וה”נענש”. החיילת מבטיחה לבדוק ולזרז, אך לא רוצה לקחת את פרטי האנשים. 12:05 – אנו נאלצות לעזוב ומשאירות מאחורינו את הסטודנט החולה, המוניות המוחרמות, וה”נענש”. בצאתנו תופס אותנו איש זקן, אולי בן 90, רועד בכל גופו, ככל הנראה בגלל מחלת פרקינסון, ומתחנן שלא נעזוב. הוא דובר ערבית בלבד ולצערנו אנו עוזבות מבלי לברר אפילו מה מבוקשו.מהדרך, בשעה 12:20, אנו מתקשרות למוקד להגנת הפרט ומוסרות על הנעשה במחסום ואת פרטי הנהג הראשון. אנו שומרות על קשר עם המוקד גם בשעות הבאות. הנהג השתחרר בשעה 14:40, הסטודנט החולה וה”נענש” שוחררו לפניו.