בית איבא-סארה, יום ד’, 9.3.2005, אחה”צ משקיפות: שרה ק’, נעמי ל’ ודפנה ב’ (מדווחת) תקציר – חסימת ת’יל הפכה למחסום. עם כל הרע – עדיין מחסום עדיף על סגירה מוחלטת. מחסום פתע בבית איבא, 200 מטר בלבד אחרי המחסום. שמן הזית כחומר הסתה !סארה 15:00 – המחסום ריק מאנשים, מלבד חמישה חיילים. במשך כל שהותנו שם עברו רק שתי מוניות. אולי בגלל השעה, ואולי משום שפתחו היום את חסימת הדרך מכפר ת’ל לשכם, ובמקום חסימה יש מחסום. ובכל זאת, דרך זו מקצרת את הדרך לשכם ועוברת רק דרך אותו מחסום, בעוד הדרך היחידה שהיתה עד כה דרשה עיכוב במחסום סארה ובמחסום בית איבא.חיילי מילואים משועממים מנסים לגרור אותנו לוויכוח ולהצדיק את נוכחותם במקום.נהג משאית מסארה מתלונן על שמשאיתו נשארת בשכם משום שיש לו לו אישור רק לבית איבא ולא מחסום בפתח כפר מולדתו. שאלנו את החיילים מה קורה אם לנהג מונית מסארה יש אישור רק לבית איבא ולא למחסום סארה. מובן היה בעיניהם שלא יעבור. אף סימן שאלה לא עולה. ואיך יגיע לבית איבא? ממש, אבל ממש, לא מעניין אותם…16:00 – מחסום פתע מאתיים מטר לפני מחסום בית איבא. ג’יפ צבאי ובו מג”בניקים. שלושה מעוכבים חצי שעה הורדו ממונית שהמשיכה בדרכה וממתינים לבדיקת שב”כ. גם תעודותיהם של נוסעי אוטובוס מקלקיליה, העומד בצד, נבדקות. הנהג מספר שכל הזמן מתנכלים לאוטובוס שלו, כאילו הוא “מסומן”. אכן, כל זמן שהיינו שם, כשעה, נבדקה רק עוד מונית. כל השאר, מוניות ואוטובוסים עברו חלק. ג’יפ צבאי נוסף עוצר ואנו מקשות: “מדוע צריך מחסום מאתיים מטר לאחר שהאנשים טורטרו כבר, עוכבו, נבדקו וכו’?” הסבר צולע: בית איבא עמוס, מחסום דו-כיווני וקשה לבדוק את כולם… ח’ארטה! הרי כל בדיקה אפשר היה לעשות שם, והיא גם נעשית כפי שראינו לאחר מכן.אנו מתקשרות לסמח”ט ומציגות לפניו את השאלה. הסמח”ט מסכים עמי שאין לכך מקום ומבטיח לטפל.12 מנוסעי האוטובוס מעוכבים לבדיקה נוספת, והאוטובוס נוסע בלעדיהם. בינתיים מגיעה ניידת משטרה, ולמרות שהשוטרים רואים אותנו הם מודיעים במגפון לזוז למקום המרוחק שלושה מטרים מהכביש… הזזנו.11 מנוסעי האוטובוס משתחררים פחות מעשר דקות אחרי שהאוטובוס שלהם נסע. נשאר מעוכב אחד, מבוהל. למה הוא? מה יש להם עליו? הוא מסביר לנו בקול רועד שהוא נקי. לא עשה אף פעם כלום. אפשר להבין את הבהלה שלו. גם השלושה מעסירה משוחררים. לא בודקים יותר. למרות שרצינו להגיע לבית איבא החלטנו שלא נעזוב אותו, ואכן תוך 15 דק’ נוספות גם הוא הולך לדרכו. היה שווה רק לראות את חיוך ההקלה על פניו. כמה מפחידה מכונת הכיבוש !!! לאחר שחרורו מתניע הג’יפ ומסתלק. מכיוון שבדיוק צילצלתי לסמח”ט להזכיר לו שהבטיח לטפל, אמרתי לו בסופו של דבר שמחסום הוסר והוא אמר שזה בהוראתו. יפה.בית איבא 16:45 – תנועה ערה משכם החוצה. תור הגברים צפוף ודוחף לכיוון הבודקה. הקרוסלות לא עובדות. כולם, גברים, נשים, זקנים – נבדקים. החיילים בודקים בשקט, רק חייל אחד, א’, ניגש מדי פעם ודוחף באלימות את הגברים אחורה. הוא גם צועק (בעברית , כמובן) על מי שטעה והלך לתור שיועד לנשים ולזקנים (שאינו משולט) לחזור אחורה.בשעה ששהינו שם היו ארבעה מעוכבים וכולם הועלו לבדיקה מיידית. אחד שוחרר אחרי עשר דקות, ושלושה אחרים, סטודנטים שיש להם מחר בחינה ודרכם אצה הביתה להתכונן, נשארו אחרי שעזבנו. לא לקחנו מספרי טלפון משום שנראה היה שמפקד המחסום מעוניין לשחררם מהר ככל האפשר.אחד המעוכבים ביקש שאעביר שקית לאחיו שעמד בתור לעבור וטרם נבדק. כשלקחתי קפץ מיודענו החייל א’: “מה את עושה ? תחזירי לו מיד. את יודעת מה יש בפנים?” “מה?” שאלתי ” חומר הסתה!!!” הכריז. הצצתי פנימה. היו שם ארבעה בקבוקי שמן זית. אמרתי לו והוא לא ויתר.”גם שמן זית יכול להיות חומר הסתה”. ולא נתן להעביר את החומר המסוכן לאח.יותר מאוחר עברו שני ילדים במחסום. אחד המעוכבים הכיר אחד מהם וקרא לו. רצה כנראה להודיע בבית שהוא מתעכב, שלא ידאגו. א’ שוב נזעק להגנת המולדת. בצעקות גירש את הילדים ולא נתן להם להתקרב. כאשר ניסינו להתערב הוא הודיע שהמעוכב מעביר לילדים “מידע מסוכן” ולכן אסור לו לדבר אפילו מרחוק עם אף אחד.כל שאר החיילים הנהנו בהסכמה, כולל מפקד המחסום.17:45 עזבנו לדיר שאראף לתקן פנצ’ר. פנצ’רמאכר מאוד חביב שעמד לסגור תיקן לנו וגם הנעים לנו את זמננו.