בית איבא-צומת השומרון, יום ב’, 26.12.05, אחה”צ משקיפות: מיכל אדן, ציונה ש’ (מדווחת)אורחת: נועם א’ 15:10 – צומת שבי שומרון. פקק עצום. 20 כלי רכב מכיוון ענבתא , 13 מכיוון קדומים. נוסעי המוניות מורדים וממתינים לבדיקה. רובם סטודנטים וסטודנטיות שיצאו מבית איבא ונבדקו לפני חמש דקות. בשולי הכביש חיילים עם רובים שלופים. לפחות הבדיקה מהירה: שלושה חיילים בודקים בו זמנית, כך שהתור מתקצר במהירות. רכב צבאי מקושט בסרט כתום נע על הכביש.15:20 – בית איבא הכניסה לשכם ריקה מכלי רכב. הבחורים בסככה ליד הקיוסק מספרים שהם ממתינים כבר שעתים. עכשיו הם מחכים לאוטובוס שיגיע, אולם זה תקוע במחסום. חוזרים על השאלה: למה צריך פה מחסום ? אין לנו תשובה. ביציאה משכם פקק עצום. זז בעצלתיים. במחסום הולכי הרגלבסככת המעוכבים בחור משכם שרוצה לצאת, נאמר לו שעקב הבידול לא יכול לצאת. הוא מתווכח. החיילים אומרים לו: חזור הביתה. ממשיך להתעקש. החייל מאיים עליו שיכניס אותו לג’ורה אולם הוא ממשיך להתעקש ואכן נשלח לג’ורה. אוטובוס יוצא משכם. הנוסעים מורדים ונשלחים אחורנית להיבדק במחסום. הם זועמים. חיכינו שעתיים באוטובוס, ועכשיו שוב שולחים אותנו לחכות עוד.פניתי למפקד המחסום ושאלתי מדוע ? תשובתו: הם חייבים להיבדק בנקודת הבידוק כי שם הרשימות. אז מדוע שלא ייבדקו כל עוד האוטובוס ממתין? תשובתו: לא הייתי מעלה בדעתי שהם ילכו לסוף התור. הם לא יחכו, רק ייבדקו וישובו לאוטובוס. בהגיעי למחסום אני רואה שבמחסום יש כחמישים איש ונוסעי האוטובוס בסוף התור. ניגשתי לאשנב ושאלתי את החייל למה הם בסוף התור כשמפקד המחסום אמר שהם ייבדקו מיד. החייל ענה: “לא יודע. הם הלכו לסוף התור”. והוא לא יכול לקרוא להם. ואם אני אקרא להם? בסדר. כך עשיתי. בינתיים הגיע חייל בשם ל’ ושלח אותם חזרה לסוף לתור. כשניסיתי להסביר לו שמפקד המחסום הודיע שלא שלח אותם לסוף התור קבע שהוא המפקד (לא ברור לי ממתי יש שני מפקדי מחסום), והוא שלח אותם לסוף התור. ניסיונותי להסביר לו מה הבעיה לא הועילו. הוא הזמין משטרה, כי אני מפריעה לו. בכל זאת התעקשתי לדבר עם ל’. ניסיתי להסביר לו שלטובתו כדאי לו לא לשכוח שמולו עומדים בני אדם. ושלאחר שישתחרר יבין שצדקתי. זה לא הועיל לאנשים שנאלצו לעבור שוב את תלאות המחסום, אך אולי יועיל לפעמים הבאות. 16:00 – כעבור מספר דקות הגיעו אנשי מג”ב ופנו אלי בדרישה לא להפריע לעבודה. הסברתי להם כי מה שקורה כאן הוא בגדר התעללות. אין שום סיבה לשלוח נוסעי אוטובוס שהמתינו כבר שעתיים לסוף התור, אך הוא: “אנחנו לא מתעללים בהם, אנחנו לא מכים אותם. רק עושים את העבודה שלנו”. אכן בהשוואה ל”נוהל חמור” בזבוז של שעות והשפלה במחסום אינם בגדר התעללות.ואז הגיע שוטר כחול. הוא דיבר בנימוס, ביקש מאתנו לעמוד בצד ולרשום, אך לא להפריע. לקח את השם ואת מס’ תעודת הזהות. לבקשתנו מסר את שמו, ר’, והלך לדרכו. מן הראוי לציין כי כעבור כחצי שעה, כאשר נוסעי האוטובוס עברו היו מי שמצאו לנחם אותי:dont worry.