בית איבא, יום ה’, 9.9.04, אחה”צ משקיפות: שלווה כ’, יעל ע’, רוני ק’ (מדווחת)אורחת: אילנה ג’, פעילת שלום, תושבת ארצות הברית 14:00 – במחסום הראשי המוני בני אדם מצטופפים בתור הדחוס. בסככת המעוכבים כ-15 בני אדם, בהם קבוצת נשים צעירות, אך הם משוחררים בהקדם. בשלב כלשהו אחת הנשים בתור מתעלפת, ואמבולנס פלסטיני שמוזעק על ידי החיילים מוביל אותה על גבי אלונקה לבית החולים בשכם.לצד המחסום הראשי, מכיוון דרום, בשולי הכביש המגיע מן הכפר סרה, מתנהל מחסום חדש, מאולתר (חדש לפחות לנו). כ-100 בני אדם עומדים שם בתור, חשופים לחום כשהגענו, לדבריהם מזה כשעתיים.שני החיילים שהופקדו על המחסום הזה עסקו בו-זמנית גם בבדיקה/עיכוב של תור המכוניות. הם עשו זאת בנוקשות ובעצלתיים, שהגבירו את המרירות אצל הממתינים. איתנו הם סירבו לכל סוג של שיח: “קיבלנו הוראה לא לדבר אתכן”. בין הממתינים, לצד התור של המגיעים מסרה, עוכבה רופאה עם בני משפחתה, שישבו והמתינו בתוך רכב של שירותי הבריאות הפלסטיניים. כפי שסיפרה לנו הרופאה, היא עוברת כאן מדי יום, כחלק מתפקידה בכפר סרה ובכפרים אחרים, וזו הפעם הראשונה שעוכבה. ולא רק זאת, אלא שזמן קצר קודם לכן עברה ללא עיכובים במחסום אחר. ניסיונותינו אצל החיילים כשלו, וכבר עמדנו להתקשר לרופאים לזכויות אדם, אלא שאז שחררו אותה החיילים. כל הפרשה ארכה כמעט כשעה, בחלקה לפני בואנו.בשלב מסוים התקבצה במקום קבוצה גדולה של בני אדם, בהם נשים מבוגרות, שביקשו לחזור לסרה. הם נאלצו לעמוד בחום בשולי המחסום, כי החיילים לא היו מאורגנים לכך. קבלנו על כך באוזני מ”פ שעבר במקום ברכב צבאי (מסתבר שהיה מן המת”ק), והוא דאג למעברם המהיר. לא זה היה מצבם של בני זוג, שבנוסף לתיעוד פלסטיני היה ברשותו פספורט אמריקאי. הם מתגוררים כיום בארצות הברית ובאו לביקור. חשבנו לתומנו שהפספורט האמריקאי של בני הזוג יעזור, אלא שהוא רק בלבל את החיילים שלא ידעו בדיוק מה לעשות. לרווחתנו, נזכרנו בשמו של ראאד מן המת”ק שצוטט בעניין זה באחד האי-מיילים האחרונים; אזכור שמו פתר את הבעיה. בין הממתינים בטור המכוניות הארוך היו גם כלי רכב של שירותי הבריאות הפלסטיניים, שני אמבולנסים ריקים שהמתינו חצי שעה ורכב של האו”ם, שנוסעו היחיד, נהג פלסטיני, נשלח לסוף התור כיוון ש”התחצף”.עזבנו את השטח קרוב לשעה 16:00.