בית איבא, יום א’, 30.10.05, אחה”צ צופות: עליה ש’, אליקס ו’, לי ד’, סוזן ל’ (מדווחת) סיכום: הספר “The Road Less Travelled” שהיה רב מכר היה ספר של פסיכולוגיה פופולרית שטען ש”החיים קשים”. אין כאן טענה שהספר נכתב על כבישי הגדה המערבית בשטחים הכבושים, אבל מה שראינו היום בהחלט מוכיח שהחיים כאן קשים, מלאי סבל. הצמיחה האישית כאן מתמצית כאן במאבק של הפלסטינים לחיי יום יום רגילים ונורמליים.הדרך לבית איבא: מול ההתנחלות עינב ליד ענבתא, “כביש” חדש או נכון יותר דרך עפר שנפתחה לצד השני של ההתנחלות. הדרך לא מיועדת לפלסטינים, אלא מתאימה לג’יפים ונראית שמובילה לאיזו מיני-התנחלות בראש הגבעה.14:00 בהמשך, לכיוון ריחאן בצד הכביש, קבוצה של 6-7 חיילים, שני ג’יפים ומכונית קטנה עם מספר רישוי צהוב וללא פגוש. קשה לומר אם זו מלכודת מסוג כלשהו אך כשאנחנו חוזרות כמה שעות אחר כך, החיילים (רק שניים) עדיין שם, שוב מכונית לבנה קטנה עם מספר (אך לא ניתן היה לראות אם היה למכונית פגוש).,br>בחלק הצפוני של הכביש, עקבות טריים בבוץ וערימות עפר חדשות. כך, החלק הצפוני של הגדה נראה כמו גבעות חברון: הולכי רגל פלסטינים ומעט המכוניות המותרות לנסיעה בכבישי האפרטהייד, יותר ויותר מנותקים זה מזה ומיכולת התנועה.ליד שלט בית החרושת “פלסטיק פלסטין”, בחלק הדרומי של הכביש, לא רחוק מצומת בית איבא, מחסום נייד. המחסום עדיין במקום כשאנחנו חוזרים מהמשמרת בבית איבא. 6-7 משאיות ומוניות עומדות בתור כדי לנסוע מזרחה. קבוצה של חיילים המוכרים לנו מבית איבא בודקים כל מכוניות בשיטתיות וביעילות.14:30 חיילים נוספים מצטרפים: החלפת משמרת. אחד מהם ניגש אלינו ומפעם הראשונה אנחנו שומעים חייל שמציג את עצמו בשמו ובתפקידו. הוא אפילו מקשיב להערה שלנו על כך ששניים מחיילים יכולים לזרז את העניינים.אנחנו תוהות אם יש מחסום גם בג’ית, אך לא. במקום זאת, לפני הצומת, לא רחוק מתחת הדלק בחלק הדרומי ובמקביל לרחוב הראשי, יש כביש אספלט חדש בחלקו מוסתר. אנחנו מבחינים במכונית עם מספר צהוב. האם זו הרחבה של קדומים? הכביש בהחלט לא דומה לדרכי העפר החדשות של הפלסטינים, שהיום הן דרכי בוץ בעקבות הגשם השוטף.15:20 בית איבא שקט. מעט רכבים בכל כיוון ולשם שינוי החיילים נעימים ויעילים, מברכים את הנהגים ולא עומדים עם הנשק בהיכון, מחייכים לילד קטן שעובר עם הוריו ומחזיק רובה צעצוע כמעט בגודל שלו.במחסום להולכי רגל הסיפור שונה לגמרי. החייל האחראי, כמו הקודמים לו, עושה מעט. יותר נכון, הוא מתיישב על כיסא שבור ומשחק במשחקי מחשב בסלולרי שלו. לפי דבריו של חייל זה המחסום פתוח עד 19:00 (בשבוע שעבר נאמר לנו שהמחסום פתוח עד 20:00 ).שלושה גברים לבושים היטב (עם עניבות) עוברים במחסום. אחד מהם נעצר. הוא המום, שכן הוא עובר במחסום הלוך ושוב כל יום. תעודת הזהות שלו נלקחת ופשוט מונחת על דלת הברזל של המחסום. שני חבריו מסבירים לנו שהם כולם עובדים בבורסה בשכם ועל כך ששוק המניות בבורסה הפלסטינית במצב לא רע (ודאי ללא הכיבוש העסקים היו יכולים להיות טובים בהרבה). נשאלות שאלות לגבי המעוכב, אך הוא מסרב להיכנס למתקן המעוכבים ועומד אתנו. שום דבר לא קורה. לאחר זמן החייל לוקח את תעודת הזהות, שכמובן לא נבדקה כלל, ומחזיר אותה לאיש.,br>16:25 המחסום הנייד ליד “פלסטיק פלסטין” עדיין במקומו. בשלב זה נמצאות במחסום בעיקר מוניות מטול כרם עם משפחות בדרכן לחגוג את האיפתאר, סוף הצום. לכמה מהמוניות נאמר לשוב על עקבותיהן. אנחנו שואלים את מפקד המחסום מדוע לחלק מהמוניות לא מתירים לעבור. לדבריו “הם יודעים” שהם לא יכולים לבוא לשכם דרך כביש זה; “הם יודעים” שהם צריכים לנסוע דרך בורקה. “הם יודעים” זה שם המשחק.איך “הם” אמורים לדעת? מתי נודע להם? לדבריו הצו הוא מזה שבוע אבל לדעתנו הרבה פחות. הקצין אדיב אך לא מוכן לוותר.הערה: אם אכן הדבר נכון, מחסום ענבתא הופך חסר ערך שכן אף מונית לא תוכל לעבור: האפרטהייד המושלם סוף סוף הגיע.