בית איבא, יום שלישי, 23.5.2006, אחה”צמשקיפות ומדווחות: הורית ה”פ, רחלי ב”א, חנה כ’ אורח: איתמר ע’ (עיתונאי מ”מעריב”) 15.00 – בכניסה למחסום, התלוננו בפנינו אנשים מסבסטיה (ליד שבי-שומרון) ומבית-אומרין על כך שמאז ההתנתקות וסגירת המחסום בעקבותיה הם נאלצים להגיע לבית-איבא בדרך עוקפת המתמשכת שעות ארוכות. עגלון עם חמור מן הכפר נקורה מנוע מלהגיע עם העגלה לביתו. מחיר הניסיון לעקוף בדרך העפר הוא יקר: החיילים שוברים את המוניות או מזמינים משטרה והקנס המקומי על נסיעה בדרך עפר הוא 750 ₪. דרך אל-בידאן חסומה. תושבי אזור ג’נין מנועים מלעבור דרך עשורה וענבתא, ובכלל זה גם סטודנטים וחולים. במחסום עצמו יש פער בין התפקוד ובין היחס לפלסטינים. תנועת הולכי הרגל זורמת. עם זאת, היחס אדנותי וזלזלני (“אירג’א לאווארא” רגזני). התור מתפצל לשלוש: תור “הומניטרי” – לגברים מגיל 45 ולנשים, תור גברים צעירים נטולי תיקים, ותור גברים צעירים בעלי תיקים. לצבא “אין כוח אדם” ליידע את הפלסטינים לפני שהם מתפצלים לשלושת התורים הללו (שהפקודות לגביהם מתעדכנות מפעם לפעם) והם לעתים עומדים בתור שאיננו מתאים. התגובה: צעקות בעברית מעמדת החיילים, תוך ציפייה ברורה שהן יובנו לחלוטין. כך בתור ההומניטרי התנהל השיח הבא:החייל: בן כמה אתה?הפלסטיני: (שותק, לא מבין, פלסטיני אחר מתרגם לו, עונה): חמסין.החייל: (בצעקה) מה “חמסין?” (שהרי זה בלשוננו דיווח על מזג האוויר)? בן כמה אתה???נשים שלא התרחקו כיאות זכו לתנועת אצבע מסתובבת סביב הרקה (של החייל) שהייתה אמורה לשמש דיווח על מידת תבונתן. המפקד – לאחר תלונתנו – ניגש לחייל וכנראה הבהיר לו שקביעת מנת-משכל איננה בגדר מילוי תפקידו. מן השעה 15.00 נמצא במכלאה מעוכב שהיה בידו “חומר הסתה”. לדברי המפקד נכתב בו “מוות ליהודים”. לאחר בקשות ארוכות וחוזרות זכינו לצפות בו: יריעת פלסטיק בצבעי דגל פלסטין, אגרוף בדמות ארץ ישראל (קצת מזכיר את בית”ר) והר-הבית. איתמר העיתונאי תרגם את הטקסט הצמוד: המוות הנזכר שם הוא של השהידים המוכנים לשפוך את דמם הם. המפקד הזמין “מומחה”. המעוכב שוחרר ב-17.15 ללא עדות של “מומחה” להסתה שלא הגיע. 16.45 – חמשה מעוכבים במכלאה נתפסו כאשר ניסו לעבור שלא במחסום. ביניהם אחד – תושב קלקיליה שביקר את אמו החולה, וארבעה סטודנטים באוניברסיטת א-נג’אח שהם תושבי נפת ג’נין. בין המעוכבים שניים שנאזקו בידיהם (תמונה מצורפת). ב-17.05 – הם שוחררו. במרוצת הזמן מתארכת שיירת המכוניות, והן כבר מונות כחמישה עשר מכל צד. שני עגלונים מתלוננים בפנינו על החיילים שאוסרים עליהם לעבוד. ההסבר שניתן מהמוקד: האיסור מקורו בהוראה של הגדוד, והוא הוטל מכיוון שהסבלים “עושים בלגן”. מפקד המחסום מנפק נימוק בטחוני: לפני כחודשיים הסבלים העבירו אמל”ח, ולכן הם נענשים (מאימתי מעבירי אמל”ח משוטטים חופשיים במחסום? המפקד מבהיר כי אין אוסרים מעבירי אמל”ח. מוזר.) מן המוקד מציעים להגיש תלונה.