בית איבא, יום ד’, 14.2.07, אחה”צ משקיפות : תמי כ’, דורית ה’, רעיה י’ (מדווחת) 16.05 בית איבאהנסיעה מענבתא, מרבדי הכלניות ופריחת השקדיות תעתעו בנו לחשוב, או לקוות שנימצא בבית איבא, סוג של לפחות התנהלות יעילה, לה הורגלנו בשלושת השבועות האחרונים, בהם שרתו במקום חיילי מילואים, ולא היא. מאז אתמול אני מחפשת את ההגדרה הכי קרובה למה שהיה שם אתמול והמסקנה ז ו ו ע ה. נידמה לי, שאת מה שהתרחש שם לא חווינו בשנים שאנו הולכות למחסום זה.הסיפתח היה כבר בעת שהחנינו את המכונית, מה שלא ניבא לנו טובות. התגודדויות של קבוצות גדולות של צעירים שעברו כבר את המחסום ו”מחכים לגודו” (אוטובוס) שיבוא, או לא יבוא, ומתי.לאחרונה הבאנו לשם בגדים, לבקשתם, וכאילו ציפו לבואנו וביקשו שנביא עוד.במחסום גופו, 8 מעוכבים, כולם בלשון החיילים ‘זולגים’. המגמנומטר מצפצף ומחריש אוזניים, אוזני העומדים משני עברי המחסום, כולל אותנו. מסיבות שאינן ברורות לנו, כניראה ענישה, אין מעבר כמעט, משעה 14.00 דרך הקרוסלות, דבר שגורם ללחץ הולך וגובר עליהן. הציפצוף ממשיך בשלו ומוסיף נופך לעצבים הרפויים ממילא, בעיקבות המתנה של למעלה משעתיים במחסום סגור. הממתינים רובם הם סטודנטים, החוזרים לביתם. נציג המת”ק מוזעק מחווארה ועל אף רצונו הטוב, המצב חזק ממנו. במקום מסתובבים חיילים רבים שהוזעקו לתגבור וכן בעלי דרגות סג”מ וסגן, אך לא ניכרת יצירתיות לפתור את בעיית המעבר. מספר העומדים מאחורי הקרוסלות נאמד על ידינו במאות, צפופים, דוחפים וצועקים במעין מקהלה מאורגנת ” אללה הוא אכבר, אללה הו אכבר”. מפחיד. המצב נפיץ ואנו חוששות למה שעלול להתרחש. תמי מטלפנת למוקד ההומניטרי ומתארת מה מתרחש שם וכן מתלוננת על 8 המעוכבים הנימצאים במכלאה כבר למעלה משלוש שעות. התשובה מהמוקד ש”הם נימצאים בחדר המתנה” בגלל שזלגו. אז כיון שהם נימצאים ב”חדר המתנה” (כניראה מונח צבאי-קוסמטי חדש), רק חסר להם כוס קפה ועתון ‘לאשה’. ואולי לעומת הדוחק הבלתי-ניסבל מאחורי הקרוסלות, המכלאה, היא סוג של “חדר המתנה” שרק מוסיקה של קליידרמן חסרה שם. תמי מטלפנת לסמ”פ ומתארת לו את המצב הנורא במחסום, תשובתו “שלחתי תיגבור”. ואכן הבעיה אינה של חוסר כוח אדם, אלא חוסר רצון ויעילות משווע. החיילים מסתובבים מפה לשם, משם לפה ומספר האנשים הולך וגדל. אנו מבקשות להעביר אותם דרך המסלול ההומניטרי על מנת להקל. מנסות להגיע לכדי דיבור עם מפקד המחסום בדרגת סג”מ, אך אין מושיע. 16.30 מתחילים להעביר נשים וגברים מבוגרים במסלול ההומניטרי. הכעס רב. אדם חולה לב אומר לנו שהוא מחכה כבר 3 שעות. אחר אומר, “זה השלום שאתם רוצים?”. מאחורי המחסום מחכות נשים רבות לבעליהן העומדים כאמור מאחורי הקרוסלות. מפקד המחסום מגרש אותן בתואנה שהן מפריעות למעבר.16.40 מפקד המחסום מורה למ”צ “תתחיל לשחרר” – משמע, הקרוסלות סגורות בהוראה: ברצותו יפתחן, ברצותו יסגרן. מתחילה תזוזה במעבר הקרוסלות, הבדיקה מידגמית, או כלשון הצבא, “רנדומלית”. 16.50, תוך כ-10 דקות עברו כמעט כולם, לפתע כבמטה קסם משתרר שקט המהדהד בדממתו. פתאום המעבר כמעט ללא בדיקה.16.55 אחד המעוכבים, נער שנשלח למכלאה לפני שלוש וחצי שעות סתם כך לעונש – בלי שאפילו לקחו את תעודת הזהות שלו לבדיקה –משוחרר סוף סוף בהתערבות נציג המת”ק. רק עכשו, לאחר שה”זולגים” מעוכבים כבר למעלה משלוש שעות, מפקד המחסום מתפנה לטלפן לחמ”ל ולעביר את תעודות הזהות של הכלואים ב”חדר ההמתנה”, לבדיקה.17.05 מגיעה ארוחת הצהריים של החיילים. הפסקה…. 17.10 בבדיקה המידגמית נימצא אולר. החייל אומר שהפלסטינאי ניסה להחביא את האולר. (אנו מדמיינות כבר את קריין הטלוויזיה מודיע בדרמטיות ש”בבית איבא נימצא סכין”, אך להפתעתנו לא דווח על כך). הפלסטינאי מעוכב לבדיקה יסודית יותר. מדי פעם חיל זה או אחר, לוקח את האולר וממשש אותו בתחושת גאווה. 17.15 מתחילים לשחרר את הכלואים. נישאר בעל האולר ונער אחד. 17.20 מגיע משלוח חדש של 10 צעירים שניסו לחסוך מעצמם את ההשפלה במחסום. הם מוכנסים ל”חדר ההמתנה” וחוזר חלילה. 17.40 אנו עוזבות. סיכום: יום שמעיד כאלף עדים שעידן “ההקלות” חלף,( אם היה בכלל), כלא היה.ההתנהלות במחסום שואפת לאפס תיפקוד.על אף נסיונות נציג המת”ק במקום לעזור, הוא אינו מצליח לדבר עם מפקדו (במת”ק) בגלל שכולם שם ב”ישיבה”, והמצב במחסום קטסטרופלי.ואנו לתומינו חושבות, כיצד מפקידים טיפול כל כך כושל , בידי חיילים, מצב נפיץ ביותר שיכול לגרום לקטסטרופה ואף להתלקחות מי ישורנה.