07:00 – בצדי הכביש המוביל למחסום הרבה מכוניות מחכות לפועלים. מתקרבים לכניסה, קבלת פנים כעוסה, "היום רע מאוד" "תלכו לצד השני תראו כמה מחכים, למה אתן באות לכאן כאן הכל טוב" , "בצד השני מחכים הרבה מאוד אנשים ולא נכנסים" , "תראי את היד שלי (מראה יד עם פצעים מדממים זה מהגדר, צפוף".  בכניסה למחסום הכל שקט, חמש עמדות פתוחות, החיילים ישנים, מדברים בטלפון, אין להם עבודה, כמעט ולא עוברים פועלים, מי שמגיע עובר בלי תור. כל מי שיוצא זורק לעברנו מילה של כעס, "אני כבר שעתיים בתור", "ההסעה לא חכתה לי, עכשיו אני צריך לקחת אוטובוס ועוד אחד וכמובן אאחר", "למה החיילים עובדים כל כך לאט", ועוד,

דברנו עם ההומנטרי, לדבריהם הכל בסדר, שני שערים פתוחים, והחיילים אמרו להם שהכל טוב. יש היום חג ולכן יש הרבה אנשים.

 למרות שיחות חוזרות ונשנות עם ההומניטרי, לא זז דבר, זרם העוברים היה מועט. 08:15 – עזבנו, עדיין שמענו את רעש הממתינים בתור. היום היה יום גרוע במיוחד, כביכול הכל בסדר, אך המעבר איטי להחריד. 08:30 – מת"ק עציון כמעט ריק, רק שני חברה צעירים סטודנטים מבוהלים שלא מבינים מה רוצים מהם מחכים לקפטן נתן. 

נקודות למחשבה:

 –         בשיחתי עם המוקד, ניסיתי להסביר לחייל היכן הפקק, ואיפה בדיוק הפלסטינים מחכים, הסתבר שהחייל מעולם לא ראה את המחסום, אין לו מושג איך המחסום בנוי, ולכן גם לא הבין למה אני אומרת שלמרות התור הגדול מחוץ למחסום אין צורך בפתיחת עמדות נוספות אלא להיפך מה שמדאיג זה שאין לחיילים בעמדות עבודה. בקיצור התנהל שיח חירשים, שבסופו אני מקווה הצלחתי להסביר לו את מבנה המחסום והיכן הבעיה.   
          
  –   להערכתי הצנועה הפקק נוצר היום כי החיילים או לפי דברי העוברים ה"קצין" החליט להעביר אותם סדרת  חינוך   וסגר מדי פעם  את המעבר לכמה דקות עד שיתנהגו יפה. מי אחראי על המפקדים שם במת"ק  נאמר   
לנו שהם אחראים רק על הפתח ההומניטרי ולא על המופקדים על המעבר הרגיל.

       – הסטודנים שחיכו לקפטן במת"ק עציון הראו לי פתק בכתב יד בעברית שמזמין אותם היום לשיחה עם הקפטן במת"ק עציון. הסטודנטים האלה לא יודעים לקרוא עיברית ובודאי לא כתב יד ביקשו שאקרא ואתרגם להם מה כתוב. ק שה להאמין שעדין שיטת הפתקים עובדת.