בית לחם

14.00– 17.00  מת"ק עציון: היות ובדרך כלל אנחנו מגיעות הנה בימי שני, המיועדים לתושבי בית לחם ולכן המת"ק עמוס מאד, תמהנו על המספר הקטן של מבקשי שירות שנמצאו במקום. רק ירדנו מן המכונית במגרש החניה ניגשה אלינו אישה נוצרייה (דווקא כן מבית לחם) ושטחה את צרותיה בפנינו. היא אם לצעיר בן 24 החולה בסיסטיק פיבוזיס מאז הולדתו. פעם בחודש היא באה למת"ק בכדי לקבל אישורי יציאה לבית החולים לחולה ולמלוויו, ההורים ואחיו. הפעם (אחרי שבילתה מאז שעת בוקר מוקדמת במת"ק), פגשה קצין חדש שאינו מכיר אותה וזה אישר רק אותה כמלווה לחולה. כאשר אמרה לו שמזה שנים היא מקבלת אישורים לכל בני המשפחה, ענה לה: "טוב, בואי ביום ראשון ונראה". לא עזרה לה הבקשה שלא יטרטר אותה בפעם נוספת, ושוב ליום שלם, כאשר הרי היא כבר נמצאת פה.   הצענו לה לחזור אתנו לאולם ההמתנה ושננסה לעזור לה. הייתה לה רתיעה לחזור ולהיכנס לאולם שכן הקצין הורה לה ללכת משם. אחרי הפצרות שלנו, נאותה לחזור. צלצלנו לדליה בסה שהתפלאה מדוע לו נותנים לה את מבוקשה שהרי אף אחד מבני המשפחה אינו מנוע שב"כ. ביקשנו מדליה לצלצל לקצין החדש ולומר לו זאת. האישה לא האמינה שזה אכן יקרה ודחקה בנו שנצלצל למת"ק ונברר אם התקבלה שיחת הטלפון המיוחלת. יש לציין שהחייל שעמו שוחחנו היה מאד אדיב והבטיח לברר את הנושא ואף להודיע לנו מה היו תוצאות הבירור. לא עברו דקות רבות והאישה נקראה אל החלון והובטח לה שתקבל את האישורים המבוקשים. עוד היה עיכוב קטן ומיותר כאשר האישה נתבקשה דווקא לעמוד מחוץ לאולם ההמתנה, אף על פי שהיה קר מאד, ולחכות שם לאישורים. כשיצא אחד החיילים אליה, התברר שאינו מוצא את המסמכים שמסרה במקום. עבר עוד קצת זמן מעצבן, עד שלבסוף עלה חיוך רחב על פניה.ומה, בעוד חודש יחזור הסיפור על עצמו? 

  נסענו למעבר 300, השעה הייתה 16.30 והרבה מאד אנשים חזרו מעבודתם. ארבעה חלונות היו פתוחים והתנועה זרמה בקצב סביר. מדי פעם, כשהגיע אוטובוס מלא בפועלים נוצר תור, אבל זה התפוגג מהר מאד. איש חברת האבטחה היה נעים הליכות מאד ופנה באדיבות ובחיוך אל הפלשתינאים. עמדנו וצפינו בשקט וכשנוכחנו שהכל מתנהל היטב, פנינו ללכת. איש האבטחה כמעט הצטער ושאל: "כבר אתן הולכות?" החמאנו לו על התנהגותו.